מעבר לאיזור תוכן ראשי מעבר לתפריט ראשי מעבר לדף הבית מעבר לצור קשר

קדושת ירושלים וקדושת ערים מוקפות חומה / הרב משה צבי נריה זצ"ל

קדושת ירושלים וקדושת ערים מוקפות חומה / הרב משה צבי נריה זצ”ל

קדושת ירושלים וקדושת ערים מוקפות חומה / הרב משה צבי נריה זצ"ל

 

א. שני ירושלים

ב. ירושלים מיוחדת בהיותה "לפני ה'"

ג. הסבר הברייתא בשבועות

ד. עיון בדברי המבי"ט

ה. שיטת רש"י

ו. שיטת תוספות

סיכום

א. שני ירושלים

 

המוכר בית בבתי ערי חומה הרי זה גואל מיד, וגואל כל שנים עשר חדש... הגיע יום שנים עשר חדש ולא נגאל, היה חלוט לו... עיר שגגותיה חומתה, ושאינה מוקפת חומה מימות יהושע בן נון, אינה כבתי ערי חומה. ואלו הן בתי ערי חומה... כגון קצרה הישנה של ציפורים, וחקרה של גוש חלב, ויודפת הישנה... וירושלים... (ערכין פ"ט משניות ג-ו)

 

הגמ' (ערכין לב, א) מביאה ברייתא שכמו משנתנו מונה את ירושלים בין הערים שיש להן דין מוקפות חומה, ומקשה: "וירושלים מי מיחלט בה? והתניא: עשרה דברים נאמרו בירושלים, אין הבית חלוט בה? רב אשי אמר, לאו אמר רב יוסף תרי קָדֵש הוו - הכי נמי תרי ירושלים הוו". ופירשו התוס' (ד"ה הכא) שכוונת רב אשי שביהודה עצמה תרי ירושלים הוו.

והנה הפרופ' החכם ר' שמואל קליין ז"ל העלה בדעתו פירוש חדש בדברי רב אשי[1], לאמור שאין כוונת רב אשי לשתי ערים נפרדות במקומות שונים - אלא לשני חלקי ירושלים, העתיקה והחדשה.

ודבריו, כמו שהם, אין להם שחר. שהרי רב אשי בא להסביר את המשנה והברייתא המונות את ירושלים בין הערים המוקפות חומה מימות יהושע בן נון שהבית נחלט בהן, ותירוצו הוא שאין זו ירושלים הצמודה למקדש שעליה שנינו בברייתא שאין הבית נחלט בה, אלא ירושלים אחרת. והנה, אם נאמר שהמדובר הוא על ירושלים החדשה, הרי אין הבית נחלט בה מפני שאינה מוקפת חומה מימות יהושע בן נון! אלא תאמר, שכשהוסיפו את העיר החדשה קִדשוה בקדושת ירושלים - הרי חל עליה דין ירושלים לגמרי, ושוב אין הבית נחלט בה כשם שאינו נחלט בירושלים!

 

ב. ירושלים מיוחדת בהיותה "לפני ה'"

ונראה להוסיף על דבריו ז"ל ולתקנם, ולומר ששני דינים נאמרו בירושלים. היה לה לירושלים דין של מוקפת חומה, ובזה שווה דינה לשאר ערי חומה, והיה לה גם דין מיוחד של ירושלים, בגלל היותה צמודה למקדש והחשבתה כ'לפני ה'', שעל זה אמרו חכמים: "עשרה דברים נאמרו בירושלים, אין הבית חלוט בה".

והשתא ניתן לומר, שבשעה שהוסיפו על העיר היה בדעתם[2] לקדש את התוספת (העיר החדשה) רק בקדושת עיר חומה ולא בקדושה המיוחדת של ירושלים. ולכך, העיר החדשה הצטרפה לקדושת ערי חומה שהייתה לירושלים המוקפת חומה מימות יב"נ, והבית חלוט בה; אך אין בה את הקדושה המיוחדת לירושלים הגורמת לכך שאין הבית חלוט בירושלים.

ולולי דמסתפינא הייתי אומר עוד, שתנא דידן ס"ל שקדושת העיר והעזרות, כלומר קדושת מקדש וירושלים, צריכה "כל אלו", ואילו קדושת ערי חומה דיה ב"אחת מכל אלו". הלכך, תחתונה ש"נתקדשה בכל אלו" הייתה קדושתה קדושת ירושלים ואין הבית נחלט בה, ואילו "עליונה לא נתקדשה בכל אלו, אלא בעולי גולה שלא במלך ושלא באורים ותומים", ולכך הייתה קדושתה קדושת ערי חומה בלבד, והבית נחלט בה[3]. ועיקר החילוק הוא בין טהרה לקדושה. לקדושה - ירושלים שהיא לפני ה' - בעינן באמת "כל אלו", ואילו ערים מוקפות חומה הנקראות "מקום טהור" (זבחים נה, א) יכולות להתקדש ע"י "אחת מכל מאלו".

ובאמת מצאתי שחילוק זה מבואר ומפורש ברמב"ם. בהלכות בית הבחירה (ו, יא) כתב: "אין מוסיפין על העיר או על העזרות אלא על פי המלך ועל פי נביא ובאורים ותומים ועל פי סנהדרין של שבעים ואחד זקנים, שנאמר ככל אשר אני מראה אותך וכן תעשו לדורות, ומשה רבינו מלך היה", ובהמשך (הל' יד) כתב: "כל מקום שלא נעשה בכל אלו וכסדר הזה אין קדוש גמור, וזה שעשה עזרא שתי תודות זכרון הוא שעשה, לא במעשיו נתקדש המקום, שלא היה שם לא מלך ולא אורים ותומים". ואילו בהלכות שמיטה ויובל (יב, טו) כתב: "וכיון שגלו בחרבן ראשון בטלה קדושת ערי חומה שהיו בימי יהושע. כיון שעלה עזרא בביאה השניה, נתקדשו כל הערים המוקפות חומה באותו העת, מפני שביאתן בימי עזרא שהיא ביאה שניה כביאתן בימי יהושע, מה ביאתן בימי יהושע מנו שמיטין ויובלות וקדשו בתי ערי חומה ונתחייבו במעשר, אף ביאתם בימי עזרא מנו שמיטין ויובלות וקדשו בתי ערי חומה ונתחייבו במעשר". הרי לנו שביחס לקדושת ירושלים העיר פסק הרמב"ם שצריך את 'כל אלו' ולכן קידושו של עזרא לא היה קידוש; ואילו ביחס לערים מוקפות חומה פסק שאין צורך ב'כל אלו', וקידושו של עזרא היה קידוש גמור.

 

ג. הסבר הברייתא בשבועות

על פי דברים אלו תתבאר לנו ברייתא תמוהה בשבועות (דף טז, א): "אבא שאול אומר: שני ביצעין היו בהר המשחה, תחתונה ועליונה, תחתונה נתקדשה בכל אלו, עליונה לא נתקדשה בכל אלו אלא בעולי גולה שלא במלך ושלא באורים ותומים...". וכתב עליה רש"י:

ה"ג לה בתוספתא דסנהדרין: תחתונה שהייתה קדושתה גמורה, עמי הארץ נכנסים לשם ואוכלים שם קדשים קלים אבל לא מעשר שני, וחברים אוכלים שם מעשר שני וקדשים קלים. עליונה שלא הייתה קדושתה גמורה, עמי הארץ נכנסים שם ואוכלים שם קדשים קלים אבל לא מעשר שני, וחברים אין אוכלין שם לא קדשים קלים ולא מעשר שני. ויש לפרש דעמי הארץ המפרישין מעשרות היו זריזים לעשות בו מצוה מן המובחר לפי שהיו שומעין דרשה 'עשר בשביל שתתעשר', והיו צריכים להתוודות 'עשיתי ככל אשר צויתני', והיו שומעים את המתרגמים 'ואכלת לפני ה' אלקיך מעשר דגנך תירושך ויצהרך', לכך היו נכנסין עד תוך חומת ירושלים הפנימית לקיים לפני ה' אלהיך. אבל בקדשים לא היו מטריחין עצמן, ואוכלים אותם לפנים מחומה חיצונה כשאין מוצאים אכסניה בפנים, וכשהיו אומרים להם זו קדושה וזו אינה קדושה לא היו שומעין לנו, לפי שאומרים זו חומה וזו חומה, מה לי תחתונה מה לי עליונה.

 

ולפירושו יקשה טובא. חדא, היאך לא מנעו חכמים מע"ה לאכול קדשים במקום שנפסלו ביוצא? ואידך, אותם ע"ה שהחמירו על עצמם שלא לאכול מעשר שני במקום המותר, היאך הקילו לעצמם לאכול קדשים קלים במקום האסור? ועוד, לישנא דברייתא "וזו אין קדושתה גמורה" לא משמע שאינה קדושה כדברי רש"י, אלא שאין קדושתה גמורה! ועוד, שפירושו אינו מתאים לגרסתו, שהרי לגרסתו עמי הארץ לא אכלו מעשר שני לא בתחתונה ולא בעליונה, ולפי פירושו הם אכלו מעשר שני בתחתונה[4]!

אך לדברינו ניתן ליישב את הברייתא כגרסת רש"י, ולפרש שעמי הארץ לא הקילו באכילת קדשים במקום שאינו קדוש, אלא שטעו והחמירו שלא לאכול מעשר שני במקום שהיה מותר לאוכלו ע"פ דין. זאת אחר הקדמת היסוד שלימדנו המבי"ט (קרית ספר הל' בית הבחירה פ"ז) שמעיקר הדין מותר לאכול קדשים קלים בעיירות מוקפות חומה החשובות מחנה ישראל כמו בירושלים, דתרווייהו חדא קדושה לעניין אכילת קדשים קלים, "אי לאו משום דאיכא הפסק בין ירושלים לעיירות המוקפות חומה ונפסלין ביוצא; אבל אי הוו סמוכות זו לזו הוו  נאכלין, כמחנה דמדבר דלא הוה הפסק מחנות והיו נאכלין בכל מחנה ישראל". כל זה נאמר על אכילת קדשים קלים, אבל על אכילת מעשר שני כתב המבי"ט שם, שכיון שנאמר בו "לא תוכל לאכול בשעריך... כי אם לפני ה'" - "משמע שאפילו בעיירות המוקפות חומה שנחשבות מחנה ישראל לשילוח מצורעים אין יכולין לאכול שם מעשר שני", ובעי ירושלים דווקא.

והשתא דאתינא להכא, דברי הברייתא של אבא שאול מאירים ובהירים. וכה הם הדברים: תחתונה קדושתה גמורה, כלומר שנתקדשה בקדושת ירושלים, לכן מותר היה לאכול בה גם קדשים קלים וגם מעשר שני. עליונה לא הייתה קדושתה גמורה, כלומר שנתקדשה אמנם בקדושה דאורייתא, בקדושת ערי חומה, אלא שלידי קדושת ירושלים לא הגיעה, ומצד הדין מותר היה לאכול בה רק קדשים קלים ולא מע"ש. עמי הארץ שלא ידעו להבחין בין קדושת ירושלים לקדושת ערי חומה, מתוך שידעו שאסור לאכול מעשר שני בעליונה חשבו לתומם שאף בתחתונה אסור, ולכן אכלו בשתיהן רק קדשים קלים. ואילו חברים אכלו בתחתונה גם קדשים קלים וגם מעשר שני, אלא שהחמירו על עצמם לאכול קדשים קלים בקדושת ירושלים דווקא, ולא בקדושת ערי חומה, מתוך כך לא אכלו בעליונה אפילו קדשים קלים, אעפ"י שמן הדין היו מותרים בהם.

לדברינו מיושבת קושיית הטורי אבן (מגילה י, א ד"ה מצאו) על רש"י, שכתב (ערכין לב, ב ד"ה וקידשום) שערי חומה מתקדשות בשתי תודות. והקשה הטו"א מה עניין תודה לערי חומה, שהרי התודה אינה נאכלת בהן?! ולדברי המבי"ט ניחא, שמצד דרגתן ראויות הן לאכילת קדשים קלים, ולפיכך מתקדשות הן בקרבן תודה.

ומיושבת גם קושיית בעל סנהדרי קטנה על דברי הגמ' (סנהדרין טז, ב): "ואין מוסיפין על העיר (ירושלים) ועל העזרות אלא ע"פ ב"ד של ע"א. מנא הני מילי? אמר ר"ש בר חייא אמר קרא, ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן וכן תעשו - לדורות הבאים" (ומשה במקום סנהדרי גדולה). והקשה בעל הסנהדרי קטנה, תינח עזרות, אבל העיר מנלן דאין מוסיפין עליה בלא סנהדרי גדולה, דהא הקרא לא נאמר רק בתבנית המשכן, ואילו העיר קדושתה אינה אלא קדושת מחנה ישראל (כדברי הרמב"ם מעשה"ק פ"י הל' ה)! ותירץ שם על פי דברי הרמב"ם בפיה"מ שמפסוק זה ילפינן שאין מחדשים קדושה ואין מכניסים שום קרקע לקדושת הגוף אלא בבי"ד הגדול. אלא שאם כן עומדת לפנינו קושיית הרש"ש (שם ב, ב), מדוע לא תני כל העיירות המוקפות חומה, דקדושות ג"כ לעניין שילוח מצורעים!

ולדברינו ניחא, שאם אמנם לקדשים קלים מספיקה טהרת מחנה ואין הדבר קשור כלל בזיקת העיר למקדש, הרי לעומת זה לגבי אכילת מעשר שני בירושלים אין זה רק בגלל היות ירושלים מחנה ישראל, היינו מקום טהור, שהותר לאכול בה מעשר שני, אלא בעיקר בגלל היותה צמודה למקדש וקרינן בה לפני ה', ושפיר ילפינן גם חידוש קדושה של תוספת העיר שהיא לפני ד' מקרא ו"וכן תעשו" שנאמר במשכן-מקדש[5].

 

ד. עיון בדברי המבי"ט

מקורו של המבי"ט הנ"ל הוא, כנראה, הגמ' זבחים נה, א: "מתני'. התודה ואיל נזיר קדשים קלים... ונאכלין בכל העיר. ת"ר, את חזה התנופה ואת שוק התרומה תאכלו במקום טהור. אמר רבי נחמיה: וכי ראשונים בטומאה אכלום? אלא טהור - מכלל שהוא טמא, טהור מטומאת מצורע וטמא מטומאת זב, ואיזה זה? זה מחנה ישראל". הרי לנו שקדשים קלים נאכלים במחנה ישראל, שמשתלחים ממנו מצורעים אך מותרים לשהות בו טמאי מת וזבים. וזהו הרי דינם של בתי ערי חומה, כמפורש במסכת כלים (פ"א מ"ז): "עיירות המוקפות חומה מקודשות ממנה שמשלחים מתוכן את המצורעים ומסבבין לתוכן מת עד שירצו... הר הבית מקודש ממנו שאין זבים... נכנסים לשם".

אך לכאורה יש להקשות  על דברי המבי"ט, שהרי  הפסוק 'והבאתם שמה' כולל גם מעשר שני וגם קדשים קלים, כדכתיב (דברים יב) "לא תוּכַל לֶאֱכל בִּשְׁעָרֶיךָ מַעְשַׂר דְּגָנְךָ וְתִירשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וּבְכרת בְּקָרְךָ וְצאנֶךָ וְכָל נְדָרֶיךָ אֲשֶׁר תִּדר וְנִדְבתֶיךָ וּתְרוּמַת יָדֶךָ: כִּי אִם לִפְנֵי ה' אלקֶיךָ תאכְלֶנּו". ואיך אפשר לחלק ביניהם?

ונתגלה לי בשנה שעברה בליל ה' במנחם-אב על ציונו של מרן המבי"ט זצ"ל בצפת, כשהרהרתי בדברים אלו, דשאני קדשים קלים ממעשר שני. קדשים קלים טעונים הבאת מקום לשם שחיטה וזריקת דמים, ושפיר ניתן לומר שלפני ה' תאכלנו שכתיב בהם לא נאמר על אכילת ישראל אלא על אכילת מזבח. מה שא"כ במעשר שני שאין בו אכילת מזבח כלל, על כרחך לפני ה' שנאמר בו על אכילת ישראל נאמר. והראיה שיש לחלק בין אכילת מעשר שני לאכילת קדשים קלים היא מדברי ר' יהודה (זבחים קיט, א), שלאכילת מעשר שני בעינן בירה (מקדש), ואילו לאכילת קדשים קלים לא בעינן בירה.

ומה שמצינו (זבחים ס, ב) "מקיש מעשר לבכור, מה בכור אינו אלא בפני הבית אף מעשר אינו אלא בפני הבית", שלכאורה סותר את החילוק הנ"ל, שהרי בכור הוא קדשים קלים והישווה הכתוב את אכילתו לאכילת מע"ש - כבר פירש בשיטה מקובצת שם (על הדף אות ו) "דדווקא מעשר דסמיך טפי לבכור איתקש לבכור, ולא זבחכם, דהיינו שאר קדשים קלים, דאפסיק ליה מעשרותיכם בין זבחכם לבכור". ודבריו הם סיוע לחילוק הנ"ל, שאכילת מעשר שני שונה מאכילת קדשים קלים.

עוד יש להקשות על חידושו של המבי"ט מדברי הרמב"ם בפירוש המשנה (זבחים פי"ד מ"ז) שכתב: "מעשר שני נאכל במקום שנאכלים קדשים קלים", ונראה לכאורה מדבריו שיש להשוות את מקום אכילתם. אך גם זו אינה קושיה, כי אפשר לומר שהרמב"ם התכוון למעשה, שבמציאות אין אכילת קדשים קלים בערי חומה. ואפילו בשני הבצעין שבירושלים, לא היו חברים אוכלים בעליונה לא מעשר שני ולא קדשים קלים.

 

ה. שיטת רש"י

דברי רש"י (זבחים קיב, ב) לכאורה צ"ע. וז"ל: "קדשים קלים ומעשר שני לפנים מן החומה. של ירושלים, שהיא במקום מחנה ישראל שבמדבר כדכתיב ואכלת שם לפני ה'"; הרי  שהזכיר רש"י לפני ה' בקשר עם אכילת קדשים קלים בירושלים. וקשה, הלא משמע מדף נה, א  שעיקר היתר אכילת קדשים קלים הוא משום טהרה, ודין זה אינו תלוי בלפני ה' אלא במחנה ישראל, וה"ה לכל עיר מוקפת חומה שיש לה דין מחנה ישראל, וכדברי המבי"ט דלעיל[6]!

ואפשר ששיטת רש"י היא, שכיוון שבשעת שחיטה היה הקרבן לפני ה' צריך הוא להיאכל באותו מצב, דהיינו בקדושת ירושלים דווקא ולא בקדושת עיירות מוקפות חומה; ואין טעמו של רש"י משום דבעינן מקום הסמוך למחנה שכינה, כפי שכתב המבי"ט על מעשר שני. דוגמא לדבר מצינו בתוס' (מכות יט, א ד"ה ואי) שמעשר שני שגדל בפני הבית הוזקק להביאו למקום-לירושלים, ואילו מעשר שני שגדל אחרי החורבן נאכל בכל ערי ישראל. ואפשר שזהו גם הטעם להלכה: "כל הקדשים שנשחטו עד שלא נפגם המזבח ואחר כך נפגם המזבח פסולין" (זבחים נט, א). אלא שהמבי"ט יסביר שאין צורך לקדשים קלים שיאכלו סמוך למזבח, אלא נחוצה מציאות של מזבח, וזו מתירה אכילת קדשים קלים גם בערים מוקפות חומה. אולם מלשון רש"י בדף קיב, ב ד"ה קלים נראה שדעתו שקדושת מחנה ישראל בסביבות המשכן תליא. וז"ל: "קדשים קלים בכל מקום. דכיוון שבטלו הדגלים והן היו הולכים בכל הארץ לכבשה ולא הייתה חנייתן סביבות המשכן - בטלה קדושת מחנה ישראל". ומהטעם הזה בדף קטז, ב על דברי הגמ': "קדשים קלים נאכלים בכל מחנה ישראל. אמר רב הונא... בכל מקום - מחנה ישראל... דאמר קרא ונסע אהל מועד, אע"פ שנסע אהל מועד הוא", כתב רש"י: "שאפילו בשעת סילוק מסעות אין נפסלים, אלא מוליכן עמו, ובמקום חנייתן אוכלין במחנה". כלומר שדין "אע"פ שנסע אוהל מועד הוא" חידש רק שאין בשר קדשים נפסל ביוצא בשעת מסע המחנות, אבל לגבי אכילה בעינן לפני ה', והיינו שמחנה ישראל יהיה בסמיכות למחנה שכינה. וכן מדוייקת לשון רש"י בפירושו לחומש (במדבר ה, ב) שכתב: "שלש מחנות היו שם בשעת חנייתן".

אם כנים אנו בכך, ששיטת רש"י שקדושת מחנה ישראל תלויה ב"סביבות המשכן", מובן שאין רש"י יכול להסביר את הברייתא בשבועות כפי שהסברנו אותה לשיטת המבי"ט, ומחוייב הוא להסבירה כפי שהבאנו את דבריו לעיל.

אך אפשר לדחות שרש"י סובר שקדושת מחנה צריכה מקום, וכל שאין חנייה במקום, אע"פ שאהל מועד הוא, קדושת מחנה אין שם, ולכן אי אפשר לאכול קדשים בזמן המסע אלא בזמן החניה בלבד. אך בזמן חניית המחנות שיש מקום יש גם קדושת מחנה, וקדושה זו אינה נובעת מסביבות המשכן. ומה שכתב רש"י "ולא הייתה חנייתן סביבות המשכן" - עיקר כוונתו שלא הייתה חנייתן במקום קבוע, אלא שכיון שמקומם הקבוע היה סביב המשכן כתב הוא סביבות המשכן. לפי זה יכולה שיטת רש"י להתאים לשיטת המבי"ט.

 

ו. שיטת תוספות

התוספות בדף קיז, א ד"ה אימא חלקו על רש"י, וכתבו: "ונראה דאף שעת הליכתם שרי (לאכול קדשים) כיוון דאמרינן לעיל אע"פ שנסע אהל מועד הוא[7]. ודווקא לקדשים קלים אע"פ שנסע אהל מועד הוא, אבל קדשי קדשים דבעי מחיצה כיון דנסתלקו מסעות אין מחנה שכינה קיים". וכ"כ במנחות (דף צה, א ד"ה מר): "מסקנא דשמעתא דלא אמרינן אע"פ שנסע אהל מועד הוא. והא דמסיק ליה בפרק בתרא דזבחים היינו לענין קדשים קלים דנאכלין בכל מחנה ישראל ולא בעו אהל מועד". רואים אנו שדעתם שלא בעינן שמחנה ישראל יהיה סביבות המשכן, ולא בעינן קדושת מקום, ואם כן שיטתם יכולה להתאים לשיטת המבי"ט.

אולם דבריהם קודם (דף ס, ב ד"ה מאי) אינם מתאימים, לכאורה, לדעת המבי"ט. וז"ל: "ועוד דבכור פשיטא דמפסיל ביוצא כשחרב הבית ונפלו מחיצות, כיון דלא קדשה (לעתיד לבוא), ומה צריך כלל היקישא דבשר ודם? וכי תימא כשחרב הבית ונהרס המזבח, אבל חומות ירושלים קיימות ולא בטלה קדושתה לעניין קדשים קלים ומעשר שני, זהו תימה לומר, דהא ירושלים לא נתקדשה אלא בשביל הבית, ואיך יתכן שקדושת הבית תיבטל וקדושת ירושלים קיימא?" מבואר בדבריהם שקדושת ירושלים לעניין אכילת בכור או קדשים קלים נובעת מקדושת המקדש, ואם כן ברור שבעיירות מוקפות חומה אי אפשר לאכול קדשים קלים, דלא כמבי"ט.

אך כדי שלא לעשות שני דיבורי תוס' באותה מסכת חולקים זה על זה, נראה להסביר כדברי השיטה מקובצת דלעיל שרק בכור הוקש למעשר ולא שאר קדשים קלים, ואם כן זהו דין מיוחד בבכור שהתורה הקישה אותו למעשר ולכן צריך לאוכלו לפני ה', אך שאר קדשים קלים אין צריך לאוכלם לפני ה' ואפשר לאוכלם בשאר עיירות מוקפות חומה, וכדברי המבי"ט.

ויותר נראה לפרש את דברי התוס' דלעיל ע"פ דברי המהרש"א (שבועות טו, א ד"ה בא"ד אבל) שחילק בין קדושת המשכן לקדושת המקדש "משום שלא היה למשכן שום קביעות מקום ולא היה צריך לקדש המקום בהיקף שתי תודות ובשיירי מנחה, אלא שהמשכן נתקדש במשיחה. אבל בימי יהושע שנתקדש משכן שילה שהוא מקרי מנוחה בקביעות מקום... וכן בשלמה בבניין בהמ"ק שנקרא נחלה בעי לקדושי המקום..." לפי זה י"ל שכיוון שקדושת המקדש הייתה קדושת מקום - גם קדושת ירושלים נבעה מהיותה מקום הסמוך למקום המקדש. לכן כתבו התוס': "דהא ירושלים לא נתקדשה אלא בשביל הבית, ואיך יתכן שקדושת הבית תבטל וקדושת ירושלים קיימא?" אולם במדבר, שקדושת המשכן לא הייתה קדושת מקום, גם קדושת מחנה ישראל לא נבעה מהיותו מקום הסמוך למשכן, ולכן כתבו התוס' שקודשים קלים נאכלים גם בשעת המסעות "ולא בעו אהל מועד". על פי דברים אלו, בזמן המקדש קדשים קלים נאכלו רק בירושלים הסמוכה למקדש ולא בעיירות מוקפות חומה, ושלא כדברי המבי"ט.

 

סיכום

א. דעת המבי"ט שעיירות מוקפות חומה קדושות בקדושת מחנה ישראל, וראויות, מעיקר הדין, לאכילת קדשים קלים. יתירה עליהן ירושלים שהיא לפני ה' בגלל היותה סמוכה למקדש, ומותר לאכול בה גם מעשר שני.

ב. דברי הרמב"ם בכמה מקומות מתאימים מאוד לשיטה זו.

ג. דברי רש"י יכולים להתאים לשיטה זו.

ד. דברי התוס' ניתנים להסבר כשיטה זו, אך נראה יותר שהתוס' חולקים וסוברים שקדשים קלים נאכלים  רק בסמוך למקדש.



· [הדברים נכתבו בימים י"ד-ט"ו באייר תש"ח, בימי מלחמת ירושלים (בעשרה באייר הצטרף הלגיון הערבי להתקפה על העיר העתיקה ובי"ט בו נפלה בידי האויב, ובימים שבינתיים התנהלו קרבות קשים בסימטאותיה), ונמצאו בעזבונו של מו"ח כשאינם מסודרים כמאמר שלם, ולכן נדרשו סידורם ועריכתם; טעויות ושגיאות, אם ישנן - על אחריותי בלבד. המאמר מתפרסם לקראת יום השנה השנים עשר לפטירתו של מו"ח הרב נריה זצ"ל (נלב"ע י"ט כסלו תשנ"ו), ולעילוי נשמתו. מרדכי א' בראלי.]

[1] עי' מאמרו "ערים מוקפות חומה מימות יהושע בן נון" ב'אזכרה' לזכרו של מרן הרב זצ"ל חלק א עמ' עז.

[2] עי' ר"ש שביעית (פ"ו סוף מ"א) שכתב: " דסתמא לא היה בלבם אלא בזמן שהבית קיים, הואיל והדבר תלוי בהם". רואים אנו שקידוש מקום תלוי ברצונם של המקדשים.

[3] [תוספת מאת המסדר והעורך מא"ב: לענ"ד אפשר לתרץ תירוץ נוסף על קושיית מו"ח המחבר. י"ל שהעיר החדשה התקדשה לגמרי בקדושת ירושלים; אך אין הדבר גורם שאין הבית נחלט בה כמו בירושלים, משום שדין זה, שאין הבית נחלט בה, אינו נובע מקדושת ירושלים - אלא מכך שירושלים לא נתחלקה לשבטים (רש"י בערכין שם). עובדה זו נאמרה רק על העיר העתיקה, אבל העיר החדשה הייתה שייכת לאחד השבטים ולכן הבית נחלט בה.]

[4]  פירוש רש"י מתאים לגירסת הר"י מגאש בסוגיא, עיי"ש.

[5] ובספר עבודת הלוי סי' א הלך בדרך אחרת, וחידש שירושלים מתקדשת מאליה וכו'; ואין דבריו נראים.

[תוספת מאת העורך מא"ב: בסברה זו של מו"ח, שירושלים יש לה דין מיוחד מעצם היותה 'לפני ה'', ניתן ליישב קושי נוסף בדברי הרמב"ם. בהלכות ביאת המקדש (פ"ג ה"ח) פסק הרמב"ם: "הטמא המשולח מהר הבית, אם נכנס עובר בלא תעשה שנאמר ויצא מחוץ למחנה זה מחנה שכינה, ולא יבוא אל תוך המחנה זה מחנה לוויה. וכן מצורע שנכנס לירושלים לוקה, אבל אם נכנס לשאר הערים המוקפות חומה, אע"פ שאינו רשאי לפי שנאמר בדד ישב, אינו לוקה". ויש להתבונן מדוע שונה ירושלים משאר ערים מוקפות חומה, שהרי ירושלים קדושת מחנה ישראל יש לה, כפי שכתב הרמב"ם (הלכות בית הבחירה פ"ז הי"א): "...מפתח ירושלים עד הר הבית כמחנה ישראל", וערים מוקפות חומה גם כן קדושות בקדושת מחנה ישראל, כן משמע מהמשנה במסכת כלים (פ"א מ"ז) האומרת שמשלחים מהן את המצורעים, וכן פירשו הר"ש והרע"ב שם; מדוע אם כן מצורע הנכנס לירושלים לוקה והנכנס לערים מוקפות חומה אינו לוקה?

לכאורה אפשר לומר שהרמב"ם חולק על הר"ש וסובר שרק ירושלים נחשבת למחנה ישראל ולא שאר ערים המוקפות חומה, ואכן בכל משנה תורה קורא הרמב"ם רק לירושלים 'מחנה ישראל'; ויתכן שמצורע מרוחק מערים מוקפות חומה לא בגלל קדושת המקום - אלא משום דינו של המצורע לישב בדד, ואין זה נובע מהלאו של: "ולא יטמאו את מחניהם" אלא מהעשה של "בדד ישב", ולכך אין הוא לוקה על זה. וכן משמע מדברי הגר"ח (על הש"ס מו"ק טו, ב) ששילוח מצורע מערים מוקפות חומה אינו "משום טומאה, דאין שייך זה אלא למחנה ישראל ולא לעירות המוקפות חומה, אלא הוא דין מחודש במצורע שיהא מושבו חוץ למחנה ואסור לבא למחנה". אך נראה דתירוץ זה דחוק מתרתי. חדא, שהרי כל מפרשי המשנה במסכת כלים הסבירו שמצורע משתלח מחוץ לערים מוקפות חומה משום שהן קדושות בקדושת מחנה ישראל, ואף לא אחד מהם הזכיר שהרמב"ם או ראשון אחר חולק על זה. וכן משמע בהלכות שמיטה (יב, טו) שכתב: "וכיון שגלו בחרבן ראשון בטלה קדושת ערי חומה שהיו בימי יהושע, כיון שעלה עזרא בביאה השניה נתקדשו כל הערים המוקפות חומה באותו העת, מפני שביאתן בימי עזרא שהיא ביאה שניה כביאתן בימי יהושע, מה ביאתן בימי יהושע מנו שמיטין ויובלות וקדשו בתי ערי חומה ונתחייבו במעשר, אף ביאתם בימי עזרא מנו שמיטין ויובלות וקדשו בתי ערי חומה ונתחייבו במעשר". וא"כ צריך לומר שלדעת הרמב"ם יש לערים מוקפות חומה קדושה נוספת לשלושת המחנות שהיו במדבר, וגם זה נראה דחוק. וכ"כ השרידי אש (ח"א סי' קעא) "ובכלל קשה בעיני לחלק בין שילוח מצורע ממחנה ישראל שהוא משום טומאה, לבין שילוח מערים המוקפות חומה שהוא מטעם אבלות. דפשטות המשנה בכלים (פ"א מ"ז) שערים מוקפות חומה נתקדשו בקדושת מחנה ישראל". גם עיון בדברי הרמב"ם מראה שהשאלה איננה מדוע מצורע שנכנס לערי ישראל אינו לוקה, אלא מדוע מצורע שנכנס לירושלים לוקה, שהרי במנין המצוות מנה הרמב"ם שתי מצוות לא תעשה, אחת לא לטמא את מחנה שכינה ואחת לא לטמא את מחנה לוִיה (סהמ"צ ל"ת עז-עח ובפתיחה להלכות ביאת מקדש), אך לא מנה כלל מצוות ל"ת האוסרת לטמא את מחנה ישראל, ואם אין אזהרה עונש מניין?

אמנם על פי סברת מו"ח המחבר מתיישבים הדברים על מקומם: מצורע הנכנס לירושלים לוקה משום שטימא את הקדושה המיוחדת לירושלים הנובעת מהיותה סמוכה למחנה שכינה, ומשמשת לו כעין מבוא או פרוזדור, ונקראת משום כך לפני ה'. כל זה כלול בלאו שלא לטמא את מחנה שכינה. ערים המוקפות חומה אכן קדושות בקדושת מחנה ישראל, אך כיוון שאין לאו האוסר לטמא את מחנה ישראל אין מצורע הנכנס אליהן לוקה. המצורע אינו רשאי להיכנס לערים מוקפות חומה בגלל העשה של "בדד ישב", שמהותו דין בהנהגת המצורע המרחיקו ממחנה ישראל, ולכן אינו לוקה על כניסתו לערים אלו. הסבר זה מדוייק היטב בלשונו של המבי"ט (ביאת המקדש פרק ג), שבאזהרה רטו כתב: "שלא יכנסו טמאים למקדש... דכתיב ולא יטמאו את מחניהם" (במדבר ה, ג), ובאזהרה ריד כתב: " שלא יכנס טמא... להר הבית שהוא מחנה לוִיה... דכתיב' ולא יבא אל תוך המחנה" (דברים כב, יא), ובהמשך כתב שמצורע שנכנס לירושלים לוקה משום שעבר על הלאו של: "ולא יטמאו את מחניהם", שהוא הלאו האוסר כניסת טמאים למקדש. חזינן שכניסת מצורע לירושלים פוגמת בקדושת המקדש, והיינו משום שהיא נחשבת כמבוא ופרוזדור למקדש.]

[6]  עי' ספירי אפרים עמ' ה-ו.

[7] לכאורה דברי תוס' אלו סותרים את שכתבנו לעיל בשיטת רש"י, שכיוון שבשעת שחיטה היה הקרבן לפני ה' צריך הוא להיאכל באותו מצב, שהרי אז בשעת זביחה היה מחנה שכינה קיים! ואולי יש לחלק בין קדשים קלים שדרוש מחנה ישראל, למעשר שני שצריך להיות לפני ה' דהיינו בירה, שהרי דברי הגמ' דנפול מחיצות נאמרו על מעשר שני ולא על קדשים קלים.

 פורסם במעין גליון טבת תשס"ח
מתוך אתר ישיבת ההסדר בשעלבים
 

מהמתרחש במרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא

  • פנימייה חדשה על שם הרב מרדכי אליהו זצ”ל

    פנימייה חדשה על שם הרב מרדכי אליהו זצ"ל

    אולפנית בני עקיבא מירון חנכה פנימייה חדשה. במעמד חנוכת הפנימייה, על שמו של הרב מרדכי אליהו זצ"ל, השתתף בנו הרב שמאל אליהו.
    המשך לקריאה
  • מהפכה של שמחה בבית החולים ”סורוקה”

    מהפכה של שמחה בבית החולים "סורוקה"

    תלמידים בישיבת בני עקיבא "אהל שלמה" בבאר שבע משתתפים בפרויקט "מהפכה של שמחה" בבית החולים
    המשך לקריאה
  • ערב התעוררות באולפנת בנ”ע מודיעין: ''תנופה עצומה''

    ערב התעוררות באולפנת בנ"ע מודיעין: ''תנופה עצומה''

    מאות בנות האולפנה נהנו מהופעתם של חנן בן ארי ומשה נריה כורסיה, אשר סחפו את הקהל לאווירת ימי התשובה בהופעה מיוחדת במינה.
    המשך לקריאה