מעבר לאיזור תוכן ראשי מעבר לתפריט ראשי מעבר לדף הבית מעבר לצור קשר

קידוש והבדלה בשבת -– הרב מוטי פרומר – ישיבת בני עקיבא ההסדר מעלות מתוך הספר שירת המועדים

קידוש והבדלה בשבת -– הרב מוטי פרומר – ישיבת בני עקיבא ההסדר מעלות מתוך הספר שירת המועדים

קידוש והבדלה בשבת -– הרב מוטי פרומר – ישיבת בני עקיבא ההסדר מעלות מתוך הספר שירת המועדים

זאת בכניסתה, ה'זכור' עיקרו לצורך השבת, החפצא, כיבודה וקידושה. או שהחובה לזכור היא על מנת וכדי שייזהר מלחלל את השבת, שיקיים ביתר זהירות את ה'שמור'. ה'זכור' זו תזכורת ל'שמור', להדגיש לאדם את עובדת כניסת השבת, כדי שיישמר מחילולה. ה'זכור' עיקרו לצורך האדם, הגברא, כדי שיישמר מלחללה.

 

ויש לעיין אם מצוות הקידוש היא מצווה המוטלת על הגברא, כשאר מצוות המוטלות על האדם לקיימן, שעיקרן לרוממו ולקדשו במצוות הבורא, האדם המקדש - מתקדש, או יסוד הקידוש בשבת הוא מצידה של השבת, הדורשת את קידושה, מצד החפצא, היא מחייבת את האדם לקדשה ולכבדה בקידוש, השבת מתקדשת.

 

וכן יש לחקור במהות הקידוש, האם הצורך בקידוש הוא במובן שמוסיף קדושה על השבת, מושך עליה קודש ומקדשה, קדושה מתווספת, או שהשבת כבר קדושה בעצם הקביעה האלוקית, קביעא וקיימא, ולא ניתן להוסיף על יצירת ה', אלא יש רק לייחד ולהבדיל את יום השבת משאר הימים, לציין את היום המקודש בכניסתו וביציאתו, מעמד של כבוד עם כניסת המלכה וביציאתה, קדושה נבדלת.

 

אם עניין הקידוש הוא להוסיף ולהביא קדושה על יום השבת, אזי הדבר שייך בעיקר בכניסת היום, תחילת יומא בעי קידושא, אולם אם השבת היא כבר קודש מעצמה, מאת ה', וקידושו של האדם אינו מוסיף על קדושתה אלא רק מבדיל ומייחד אותה משאר ימי החול, לפיכך, יש לציין זאת בכניסתה וביציאתה. לפני ואחרי, כמלך שנכנס ועושים לו מסדר כבוד בכניסתו וביציאתו.

 

ויסוד המחלוקת תלוי בפסוקים שלפנינו המורים על מהות שבת קודש. אם האדם צריך לקדש את השבת, ולהוסיף עליה קדושה. ככתוב: זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ, (שמות כ, ז), צריך לעשות מעשה קידוש ולקדש.

 

או שהשבת כבר קדושה בעצם, ויש רק לייחד ולהבדיל אותה משאר ימים, לציין במעמד כבוד, בכניסת המלכה וביציאתה. ככתוב: וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַשַּׁבָּת, כי קודש הִוא לָכֶם, (שמות לא, יד), השבת בעצמה היא קודש.

 

וניתן לבאר, שהדבר תלוי ביסוד ההבדלים בין 'זכור' ל'שמור'.

 

'זכור' בלוחות ראשונים, בהן השבת היא זכר למעשה ה', בורא העולם בשישה ימים, ונח בשביעי. הקב"ה בירך את השבת וקידשה. למרות שהאדם לא יכול לעשות ממש כמעשה האלוקי, ולברוא עולמות, הוא מצווה לזכור באמירה או על היין, ובכך גם הוא מקדש, 'לקדשו', ממשיך, מוריד ומוסיף שפע אלוקי על המציאות ע"י זכירתו. דווקא מצוות העשה, 'זכור', נאמרת ביחס לבריאת העולם אותה יצר ה', כדי לרמוז שגם האדם יכול ליצור עולמות רוחניים ע"י המשכת השפע האלוקי.

 

לעומת זאת, 'שמור' בלוחות שניים, ציווי על מצוות הלא תעשה כל מלאכה. דווקא ע"י אי העשייה בשבת, נחשב שמקיים את ה'לעשות את יום השבת'. השבת היא זכר ליציאתנו מעבדות למנוחה, נדרשים אנו ל'למען ינוח'. דווקא אי העשייה, היא העיקר.

 

אם הקידוש נלמד מ'זכור' העצמי, הרי שיש בו המשכת והתווספות של קדושה, כבריאת העולם המתחדשת בטוב ה' בכל יום.

אולם אם הקידוש נלמד מ'זכור' שהוקש ל'שמור', הרי שבחינת שמור היא דווקא על אי עשייה, ע"י מנוחה, והקידוש הוא רק בבחינת ציון לכך שנכנסת לה השבת, ואות בהבדלה, כשהיא, המלכה, יוצאת.

 

ישנן מחלוקות שונות בדיני קידוש והבדלה, אותן ניתן לבאר עפ"י החקירות לעיל.

 

·         האם חובת יין היא מהתורה או רק מדרבנן?

·         האם הבדלה היא חובה מהתורה או מדרבנן?

·         האם נשים חייבות בהבדלה?

·         האם זמן קידוש מתחיל מפלג המנחה, או בסמוך לכניסת שבת עצמה?

·         האם יוצאים ידי חובת קידוש בתפילה?

·         מחלוקת ב"ש וב"ה על מה מברך קודם: על היום או על היין?

 

·        ביאור המחלוקת אם חובת יין היא מהתורה או מדרבנן.

 

בתוס' שבועות כ: - חובת קידוש ודאי מדאורייתא, אבל על היין אינו אלא מדרבנן, והאמור בפסחים קו. - זכרהו על היין - אסמכתא בעלמא היא.

 

וכן בתוס' פסחים קו. - זוכרהו על היין - זכירה היא על היין, 'נזכירה דודיך מיין' (שיה"ש א, ד), ונראה דקידוש על היין אסמכתא היא.

 

אך בהמשך כתבו: ועוד מצינו למימר, דקידוש על היין דבר תורה, אבל הא דאמר המברך צריך שיטעום זהו מדרבנן.

 

ומובא שם, בתוס' רי"ד: לפי דברי הגמ' והפרשנים מוכח, שזוכרהו על היין מן התורה היא לקדש על היין. ואע"ג דלא כתיב יין בקרא, כך קיבל משה בסיני, שצריך לקדש על היין או על הפת שגם היא חשובה כיין.

 

הקידוש עיקרו מהתורה, אך נחלקו הראשונים אם חובת היין גם היא מהתורה או מדרבנן בלבד.

 

ומובא ברמב"ם הל' שבת פרק כט, א, ו:

מצוות עשה מן התורה לקדש את יום השבת בדברים, שנא': זכור את יום השבת לקדשו. כלומר, זכרהו זכירת שבח וקידוש, וצריך לזכרהו בכניסתו וביציאתו, בכניסתו בקידוש היום וביציאתו בהבדלה.

מדברי סופרים לקדש על היין ולהבדיל על היין, ואעפ"י שהבדיל בתפילה צריך להבדיל על הכוס. ומאחר שיבדיל ויאמר בין קדש לחול, מותר לו לעשות מלאכה, אע"פ שלא הבדיל על הכוס.

המחלוקת אם חובה מהתורה לקדש על היין, תוסבר עפ"י החקירה אם דין 'זכור' הוא דין בפני עצמו, או ש'זכור' נצרך בשביל ה'שמור'. אם יש חשיבות וערך עצמי לזיכרון, הרי שיש לציין זאת במעמד מיוחד ולקדש על יין, אולם אם לזיכרון אין חשיבות עצמית אלא רק תזכורת, כדי שייזהר מלחלל שבת, אזי די אם מזכיר זאת בדברים בעל פה, וע"י כך זוכר בעצמו ובדעתו להישמר מחילולה.

 

ועוד נראה, כי המחלוקת אם חובה מהתורה לקדש על היין, תלויה בדיון לגבי קדושת שבת, אם היא מוחלטת או מתווספת. אם היא קדושה מאת ה', קביעא וקיימא, ואי אפשר להוסיף על קדושתה אלא רק להבדיל ולייחד אותה משאר ימי החול, וצריך היכר מיוחד, לפיכך, מקדשין על היין, כדי ליצור מעמד שיש בו היכרא חשוב. אולם אם עניין הקידוש הוא להוריד ולהמשיך קדושה נוספת על יום השבת, אזי די באמירת הקידוש, שע"י כך זוכר ומזכיר את השבת, ומבקש מהקב"ה, שיוריד ויוסיף שפע על השבת, כדין תפילה. קיום בקשה ותחינה אינו מצריך ואינו זוקק יין.

 

·        ביאור המחלוקת אם חובת הבדלה מהתורה או מדרבנן.

 

כתב ה'מגיד משנה' הל' שבת כט, א:

לרמב"ם הבדלה היא מהתורה, והכל בכלל 'זכור'. והמפרשים ז"ל חלוקים בזה: יש סוברים כרמב"ם, ואע"ג שבגמ' מצוין זכרהו על היין בכניסתו, מ"מ למדים זאת מדכתיב 'ולהבדיל', כשבועות י"ח: - אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: כל המבדיל על היין במוצאי שבתות - הויין לו בנים זכרים, דכתיב: 'להבדיל בין הקדש ובין החול', (יחזקאל מב, כ), וכתיב: 'להבדיל בין הטמא ובין הטהור', (ויקרא יא, מז), וסמיך ליה: 'אשה כי תזריע'.

ולשון המכילתא: זכור את יום השבת קדשהו בברכה, ובביאור אמר זכרהו על היין, ואמרו גם כן, קדשהו בכניסתו וקדשהו ביציאתו.

 וי"א שההבדלה אינה אלא מדברי סופרים, אבל הקידוש הוא דבר תורה.

המחלוקת אם חובת הבדלה מהתורה או מדרבנן, תלויה בחקירה אם דין 'זכור' הוא דין מצד עצמו, או ש'זכור' הוא הכנה ל'שמור'. אם יש חשיבות וערך עצמי לזיכרון, כבוד שבת, הרי שיש לציין זאת במעמד מיוחד, הן בכניסתה והן ביציאתה, כך הוא כיבודה בנכנס וביוצא, וההבדלה מדאורייתא. אולם אם הזיכרון הוא רק תזכורת לאדם, כדי שישמור ויזהר מלחלל את השבת, אזי במוצאי שבת שכבר פטור מלשמור, אין עוד צורך להזכיר, וההבדלה מדרבנן בלבד.

 

ועוד, המחלוקת אם הבדלה מהתורה או מדרבנן, תלויה בשאלה אם קדושת השבת היא מוחלטת או מתווספת. אם קדושתה מוחלטת מאת ה', קביעא וקיימא, והאדם רק מציין ומייחד אותה משאר ימי החול, אזי צריך להבדיל ולציין זאת הן בכניסה בע"ש והן ביציאה במוצ"ש, בהיכרא ניכר, קידוש והבדלה. אולם אם עניין הקידוש הוא להוריד ולהמשיך קדושה נוספת לתוך יום השבת, אזי מובן הצורך בקידוש בע"ש, אך הבדלה היא הסתלקות מן השבת, ויציאה ממנה, אין בה כל הורדת שפע מיוחד, ולכן חובתה אינה מהתורה.

 

·        ביאור המחלוקת אם נשים חייבות בהבדלה.

 

שו"ע או"ח, סימן רצ"ו, ח - נשים חייבות בהבדלה כשם שחייבות בקידוש, ויש מי שחולק.  הגה: ע"כ לא יבדילו לעצמן רק ישמעו הבדלה מן האנשים.

 

וביאר ה'משנה ברורה': מ"ד נשים חייבות סובר, כי בדיני שבת איש ואישה שווין, שהוקש זכור לשמור, והבדלה נמי בכלל זכור היא למ"ד הבדלה מהתורה, ואפילו למ"ד הבדלה דרבנן דומיא דקידוש תקנוה. והחולק סובר שנשים פטורות מהבדלה, כי הבדלה נעשית כבר בזמן של חול, במוצאי שבת, ואינה תלויה בענייני דיני שבת, והריהי בכלל שאר מצוות שהזמן גרמא, מהן נשים פטורות.

 

וכתב הט"ז: לרמ"א נשים לא יבדילו לעצמן, כיוון שאף באנשים אינו אלא דרבנן, לכן נשים לא יברכו, כי יש תרתי לפטור, שהוא מדרבנן אפילו באנשים. זאת בניגוד למצוות שופר ולולב עליהן נשים מברכות, כי שופר ולולב חיובן אצל אנשים הוא דאורייתא, משא"כ הבדלה שאפילו אצל אנשים חיובה רק מדרבנן.

 

 

 

והקשו האחרונים: והרי תקיעת שופר ביום שני של ר"ה, דהשופר הווי דרבנן גמור אצל אנשים, דהאידנא בקיאין בקביעא דירחא, וכן נטילת לולב בחול המועד היא דרבנן אצל אנשים, וספירת העומר בזה"ז, היא מדרבנן אף אצל אנשים, וכן הלל בר"ח, דהווי מנהג לאנשים, ואעפי"כ נשים מברכות בכל אלו, וא"כ מדוע על הבדלה הן אינן מברכות? (וע' בס' 'רץ כצבי' על המועדים, להרה"ג צבי רייזמן שליט"א).

 

 

 

ונראה לומר, כי כל המצוות שהובאו יש להן יסוד מהתורה. אמנם שופר ביו"ט שני של ר"ה הוא מדרבנן, אך עצם תקיעת שופר היא מדאורייתא ביום הראשון, וכן לולב ביום הראשון של סוכות, וספירת העומר בזמן המקדש, וכן עיקר ההלל יסודו מהתורה במועדים מדאורייתא מדין שמחת הרגל, וחובה לאומרו על עשיית המצוות בשחיטת הפסח ובאכילתו, והלל בר"ח כמנהג נמשך מהמועדים, ולכן גם הנשים מברכות, כי עיקר המצוות הללו מן התורה באנשים, ומכך משתלשל ונובע החיוב דרבנן, והחד דרבנן לנשים. וכן מברכות ברכות התורה, למרות שפטורות מתלמוד תורה, כי עיקר מצוות ת"ת היא מן התורה, ואף ברכת התורה יסודה מן התורה, כמובא בהוספות הרמב"ן לסהמ"צ לרמב"ם, מצווה טו, שנצטווינו להודות לשמו ית' בכל עת שנקרא בתורה, והברכה לפניה מהתורה, שנא' 'כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלקינו'. וכן מברכות ברכות קריאת שמע, למרות היותה מצוות עשה שהז"ג, כי עיקר מצוות ק"ש מן התורה לאנשים. בניגוד לכל אלו, מצוות הבדלה, לנוקטים שלאנשים חיובה רק מדרבנן, אין לה כל יסוד מן התורה, אלא כל יסודה מדרבנן בלבד, ולכן נשים לא יברכו, כך להרמ"א.

 

ה'מגן אברהם' - ביאר כי לדעת רמ"א במצווה שיש בה עשייה, אף הנשים עושות ומברכות, אבל בדבר שאין בו אלא הברכה, כגון הבדלה, אינן מברכות. אולם הביא את דעת הרא"ש, לפיה כל ברכה שאין בה 'וציוונו' נשים מברכות.

 

והסיק ה'מגן אברהם', כי עפ"י הב"ח, אפילו למ"ד שפטורות, מ"מ הן יכולות להבדיל לעצמן, וכך העיקר כדבריו.

 

והכריע ה'משנה ברורה' - אף למנהג הנשים שלא לשתות מכוס הבדלה, אם אין לה ממי לצאת אז תבדיל לעצמה ותשתה, כדי שלא לבטל מצוות הבדלה.

 

המחלוקת אם נשים חייבות בהבדלה מהתורה או רק מדרבנן, תלויה בחקירה אם דין 'זכור' הוא דין בפני עצמו, או שדין 'זכור' נצרך בשביל ה'שמור'. אם יש חשיבות וערך עצמי לזיכרון, לכבוד שבת, אזי אף הנשים צריכות לציין זאת במעמד בכניסה וביציאה, שזהו כיבודה. נשים החייבות לכבדה בקידוש בכניסתה, חייבות בכיבודה גם ביציאתה בהבדלה מדאורייתא. אולם אם 'זכור' זו רק תזכורת, כדי שישמרו ויזהרו מלחלל שבת, אזי בקידוש בכניסת שבת הן חייבות מהתורה, אולם בהבדלה במוצאי שבת, שכבר פטורות מלשמור, אין צורך בתזכורת שבהבדלה, וחיובן רק מדרבנן.

 

ועוד יבואר, אם עניין הקידוש הוא להוסיף קדושה יתירה ליום השבת, אז הדבר שייך בכניסת היום, תחילת יומא בעי קידושא, ע"י הקידוש יש הורדת שפע על השבת, וזה שייך רק בכניסת היום ולא ביציאתו, שהרי לא שייך להוציא ולסלק את הקדושה, לפיכך הבדלה אינה דאורייתא, היא אינה קשורה לשבת, ולכן נשים פטורות ממנה, כמצוות עשהז"ג. אולם אם השבת היא קודש מעצמה, קביעא וקיימא, וא"א להוסיף על קדושתה, אלא יש רק לייחד ולהבדיל אותה מימות החול, אזי הייחוד הוא לפני ואחרי, כמלך שעושין לו כבוד בכניסתו וביציאתו. לפיכך, קידוש והבדלה שווין הם, ונשים המחויבות בקידוש מחויבות גם בהבדלה.

 

הבדלה היא מעמד לציון סיום השבת, ולכן תיקנו על היין גם בשמים ונר, ומצווה לסדרן יחד. לפיכך, האישה תברך על הכל, גם על הנר.

 

·        ביאור המחלוקת אם להקדים זמן קידוש בע"ש מזמן פלג המנחה, או עדיף לקדש בכניסת שבת עצמה.

 

בעניין תחילת זמן קידוש בערב שבת, יש דיון אם זמן הקידוש מתחיל מזמן בו שייך להוסיף מחול על קודש, (מזמן תחילת שקיעה או אף מפלג המנחה), או שזמן הקידוש צריך להיות בכניסת שבת עצמה או קרוב לה.

 

לגבי דין תוספת שבת, מבואר בשו"ע, או"ח סימן רסא, ב:

יש אומרים שצריך להוסיף מחול על הקודש, וזמן תוספת זה הוא מתחילת השקיעה שאין השמש נראית על הארץ עד זמן בין השמשות, והזמן הזה הוא ג' מילין ורביע, ושיעור זמן בין השמשות הוא ג' רביעי מיל, (כרבע שעה).

הגה: ואם רוצה להקדים ולקבל עליו השבת מפלג המנחה ואילך, הרשות בידו, (טור ו'אגור' בשם תוס').

הפמ"ג כתב - מי שמקבל שבת, מתחילת השקיעה, בתוך הד' מילין, הוא דאורייתא, ובעשה דתוספת שבת, ואילו הזמן שלפני כן, מפלג המנחה, שהוא שעה ורביע קודם השקיעה, הוא רק מדרבנן, ('ביאור הלכה').

 

וכתב הרמב"ם הל' שבת פרק כט, יא:

יש לאדם לקדש על הכוס ערב שבת מבעוד יום אעפ"י שלא נכנסה השבת, וכן מבדיל על הכוס מבעוד יום אעפ"י שעדין היא שבת, שמצוות זכירה לאמרה בין בשעת כניסתו ויציאתו בין קודם לשעה זו במעט.

 

ובשו"ע או"ח סימן רס"ז, ב - מפלג המנחה יכול להדליק ולקבל שבת בתפילת ערבית, ולאכול מיד.

 

כיון שקיבל עליו שבת והוסיף מחול על הקודש, נחשב כשבת לעניין זה שיכול לקדש ולאכול מיד, ויוצא בו ידי קידוש, כל שהוא מפלג המנחה ולמעלה, (משנב"ר).

 

ואפשר שיש לחלק בין מעט קודם חשיכה ובין הרבה, אף שהוא ג"כ אחר פלג המנחה, כי הרמב"ם סיים וכתב שמצוות זכירה היא בין בשעת כניסתו ובין קודם לשעה זו כמעט, משמע שיקדש מעט זמן קודם חשיכה, ומקרי שכבר הגיע זמן חובת המצווה של קידוש לכו"ע, וע"כ ממילא נכון להקדים לזמן זה, משא"כ בזמן הרבה קודם, אף שהוא אחר פלג המנחה ומותר לסמוך על שיטת ר' יהודה, לא מצינו אפילו לר"י שיהא נכון להקדים ולהדר אחר זה, ('ביאור הלכה').

 

נמצא, שזמן קידוש חל כבר מפלג המנחה אם מקדים ומקבל השבת מהפלג, אך עדיף, כי למרות שקיבל השבת מפלג המנחה, שיאחר את זמן הקידוש לסמוך לשבת עצמה, ורק יקדים במעט.

 

המחלוקת אם יקדים ויקדש מפלג המנחה או רק סמוך לשבת, תלויה בחקירה אם 'זכור' הוא דין בפני עצמו, או דין 'זכור' הוא רק צורך והכנה ל'שמור'. אם יש חשיבות וערך עצמי לזיכרון, לכבוד שבת, אזי יש לציין זאת רק בסמוך ומעט לפני שבת, שאז ניכר שעושה המעמד לכבודה של שבת, אולם אם זכור הוא תזכורת, שישמור ויזהר מלחלל את השבת, אזי המקדים לקבל שבת כבר מפלג, ראוי שיקדש מוקדם ויזכור ע"י כך לא לחלל השבת לשומרה כבר בזמן שקיבל על עצמו תוספת שבת, שכבר אז אין לו לעשות מלאכה עפ"י קבלתו.

 

ועוד, עניין זה תלוי בחקירה על מהות הקידוש אם עניינו להוסיף קדושה על השבת, או עניינו לציין את היום המקודש מצד עצמו, מעמד כבוד בכניסת המלכה וביציאתה. אם העניין הוא להוסיף את הקדושה, הרי שכבר מפלג המנחה מוסיף מחול על הקודש, אף שאין בזמן התוספת לאו וסקילה, מ"מ מקיים עשה של שבת שבתון, הרי שיכול להוסיף על הקדושה בקידושו, ולכן כבר מהפלג ראוי שיקדש, אולם אם עניין הקידוש הוא מעמד המבדיל בין חול לקודש בכניסה וביציאה, הרי עיקר ביאתה של השבת במלוא עוצמתה היא משחשיכה, ולכן יעשה את קידושו רק לאחר השקיעה בסמוך לחשיכה. וכ"ש לסוברים, שאין דין תוספת מדאורייתא בשבתות, א"כ עיקר השבת מהתורה באה רק משחשיכה, ולכן לא יקדים לקדש מפלג המנחה, מבעוד יום, אלא בעיקר כניסתה יקיים את המעמד, ולא מוקדם מדאי.

 

·        הסבר המחלוקת אם יוצא בקידוש בתפילה או צריך על היין דווקא.

 

כתב ה'מגן אברהם' (או"ח רעא, א) - מדאורייתא די בקידוש שאמר בתפילה, דכתיב: 'זכור את יום השבת', והרי זכר אותו.

 

וגם הבדלה י"א דאורייתא היא, ואפ"ה אמרי' בגמ', שבתחילה קבעוהו בתפילה.

'משנה ברורה' - למג"א יוצא מן התורה בתפילה, ע"כ אם ספק לו אם קידש או לא א"צ לחזור ולקדש, דספיקא דרבנן לקולא, (פמ"ג).

ולפי"ז קטן שהגיע לחינוך יכול להוציא בקידוש אפילו את הגדול, אם הגדול התפלל כבר. ואולם יש לפקפק בזה הרבה, שהרי מצוות צריכות כוונה לצאת חובת המצווה, ואין דרך העולם לכוון לצאת את המ"ע של 'זכור' בתפילה, כיון שיש לו יין ומקדש עליו אח"כ בברכה כדין, וקידושו במקום הסעודה. ע"כ יש למנוע מלצאת ידי קידוש ע"י קטן, ואפילו אם יזהר השומע לומר עמו מילה במילה ג"כ נכון למנוע מזה, אם לא שמונח לפניו ג"כ פת או יין בעת הקידוש.

'ביאור הלכה' - למג"א בתפילה בלבד, בה נזכר קדושת היום מקיים המ"ע. אך רעק"א הקשה מהסוגיא שבת כג: הנוקטת, כי נר חנוכה עדיף מקידוש היום, משום פרסום הנס, והקשו הר"ן והרשב"א, הרי ראוי להעדיף את קידוש היום, שהוא מדאורייתא? אלא שמדאורייתא די לו לקדש על הפת, וא"צ דווקא ליין, ולכן חנוכה עדיף. מוכח שסוברים, כי קידוש על היין או על הפת הוא מדאורייתא, ולא בתפילה.

ועוד הקשה הבה"ל מהגמ' פסחים קיז: אמר רב אחא בר יעקב: צריך שיזכיר יציאת מצרים בקידוש היום. כתיב, דברים טז: 'למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים', וכתיב, שמות כ: 'זכור את יום השבת לקדשו'. וא"כ למג"א איך יוצא ידי קידוש בתפילה, הרי בתפילת לילה לא נזכרת יציאת מצרים כלל? וי"ל, שיסבור שהגז"ש היא אסמכתא בעלמא, ורק מדרבנן, או שיוצא מן התורה במה שהזכיר יציאת מצרים סמוך לתפילה, דהשכיבנו כגאולה אריכתא דמיא, וכיון שמזכיר פסוק 'ושמרו בני ישראל את השבת' תיכף להשכיבנו, שהיא גאולה אריכתא די בזה מן התורה, אבל מ"מ לדינא צ"ע, שאולי כוונת הגמ' להזכיר יציאת מצרים דווקא בתוך הקידוש, ובנוסח תפילתנו לא מצינו זה, ומפני כל הטעמים הללו כתבנו שיש לפקפק בזה הרבה.

 

נמצא, שנחלקו אם מועיל ויוצא באמירת הקידוש בתפילה. למג"א מועיל, והמשנב"ר מפקפק.

ונראה שתלוי בחקירה אם 'זכור' דין בפני עצמו, או 'זכור' הוא רק צורך בשביל ה'שמור'. אם יש חשיבות וערך עצמי לזיכרון, לכבוד שבת, אזי יש לציין זאת דווקא על יין להדגיש ולרומם את חשיבות מעמד הזיכרון. אולם אם 'זכור' זו רק תזכורת, שישמור ויזהר מלחלל את השבת, אזי מהתורה די אם מזכיר לעצמו ע"י תפילה.

ועוד נראה, שתלוי בחקירה אם קידוש עניינו להמשיך עוד קדושה על השבת, הרי כל שמזכיר את עניינה של שבת, ואף בתפילה, יכול למשוך את הקדושה, שהרי המתפלל לה' מבקש שישכין וימשיך את שכינתו על כלל ישראל, וא"כ באמירת הקידוש בתפילתו יש את אותה פעולת התפילה, שעניינה להמשיך ולהוריד את השפע האלוקי עלינו ואלינו. אולם אם הקידוש עניינו לייחד ולהבדיל את יום השבת, ע"י שמציין זאת בכניסת היום וביציאתו, אזי יש לערוך מעמד ממשי לציון ההבדל, ע"מ שיהא ניכר שמקדש ומבדיל את השבת מימי החול, ואינו יוצא באמירה בנוסח התפילה, שהדבר נראה כחלק מהתפילה, ואינו מיוחד לעצמו, לכן צריך שיאמר את הקידוש כדבר בפני עצמו, על יין (או פת), למ"ד שיין זו חובה דאורייתא, ואם חובת היין אינה מדאורייתא, מ"מ יש לומר בדברים את נוסח הקידוש, במעמד חשוב בפני עצמו, ולא כדרך אגב המובלע בתפילה.

·        ביאור מחלוקת ב"ש וב"ה על מה מברך קודם: היום או היין.

ברכות נא: - בית שמאי אומרים: מברך על היום, ואח"כ מברך על היין, מפני שהיום גורם ליין שיבא, וכבר קידש היום, ועדיין יין לא בא. ובית הלל אומרים: מברך על היין, ואח"כ מברך על היום, מפני שהיין גורם לקידוש שתאמר. (ועוד, היין תדיר וקודם).

וכך תבואר מחלוקתם: לב"ש קדושת היום עומדת בפני עצמה, ואינה תלויה ביין. השבת קביעא וקיימא, מתקדשת ע"י הקב"ה, והיין משני, ובא רק לציין את מעמדו המיוחד של הזמן. היין אינו יכול להוסיף על הקדושה האלוקית, ולכן מברכין עליו רק אח"כ לציון המעמד. אבל לב"ה היין גורם לקידוש, הקידוש על היין מוסיף ומגדיל את קדושת השבת המתווספת, ולכן ראוי להקדימו ע"מ שיקדים ויוסיף קדושה כבר מתחילת השבת.

וכן מחלוקתן תלויה בחקירה אם 'זכור' הוא דין בפני עצמו, או ש'זכור' נצרך בשביל ה'שמור'. אם יש חשיבות וערך עצמי ל'זכור', כי הוא מרומם ופועל את השבת, אזי ה'זכור' ע"י היין גורם ומושך שפע אל השבת, לפיכך יקדים היין, כך לב"ה. אולם אם 'זכור' הוא רק תזכורת ע"מ שישמור ולא יחלל את השבת, אזי שמירת היום היא החשובה. היום כמות שהוא, מקודש ע"י שמיא, בקדושה אלוקית, היין הבא רק לתזכורת הוא משני, ולכן קידוש היום תחילה, כך לב"ש.

ויסוד מחלוקת ב"ש וב"ה, טמון במובא ברמב"ן, שמות פרק כ:

מידת 'זכור' רמזו במצוות עשה, היוצא ממידת האהבה ולמידת הרחמים, כי העושה מצוות אדוניו אהוב לו ואדוניו מרחם עליו, ומידת 'שמור' במצוות לא תעשה, והוא למידת הדין ויוצא ממידת היראה, כי הנשמר מעשות דבר הרע בעיני אדוניו ירא אותו, ולכן מצוות עשה גדולה ממצוות לא תעשה, כמו שהאהבה גדולה מהיראה.

לב"ה, ה'זכור' הוא ערך בפני עצמו, לכבד את השבת לרוממה ולשגבה, מידת האהבה, מידתו של הלל הרחמן, ואילו לב"ש ה'זכור' הוא רק הכנה וצורך לחיזוק ה'שמור', ובאמת ה'שמור' עיקר, היראה כמידתו של שמאי הקפדן.

ומובא בביצה טז.

אמרו עליו על שמאי הזקן: כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת. מצא בהמה נאה אומר: זו לשבת. מצא אחרת נאה הימנה, מניח את השניה ואוכל את הראשונה. אבל הלל הזקן, מידה אחרת הייתה לו, שכל מעשיו לשם שמים. שנא' 'ברוך ה' יום יום'.

תנ"ה: ב"ש אומרים: מחד שביך לשבתיך, וב"ה אומרים: ברוך ה' יום יום.

ובמכילתא דרשב"י, פ"כ: - שמאי הזקן אומר: זכרה עד שלא תבוא, ושמרה משתבוא.

לשמאי הזקן ה'זכור' הוא הכנה לשבת, כבר בימי החול הירא מן השבת מתכונן אליה, לפני שתבוא הוא כבר מכין עצמו, ואילו בשבת עצמה העיקר הוא ה'שמור', שהרי ה'זכור' בשבת אינו עצמי אלא רק תזכורת ל'שמור'. בשבת עצמה ה'זכור' כלול ב'שמור'. לכן, שמאי יכול לפרש את ה'זכור' בפני עצמו רק על ימי החול, שכבר בהן עליו להתכונן לשבת. אולם הלל סובר, שה'זכור' הוא עניין בפני עצמו המופיע בשבת עצמה, שהרי בימי החול אינו צריך להכין לשבת. לפיכך, ה'זכור' בא לומר שבשבת עצמה יש לעבוד את ה' במידת האהבה, יש לקדש ביין תחילה, זוכרהו ביין, יש שמחה ואהבה בשבת עצמה, והיא היא ה'זכור' לקדשו, לא כהכנה ותזכורת ל'שמור', אלא כמידה עצמית, כי ה'זכור' פועל ומוסיף קדושה לקדושתה.

 

שני לשונות בזוהר הק'

ומצאנו בזוהר הק', רעיא מהימנא, פר' יתרו צב.

מאן דאדכר למלכא אצטריך לברכא ליה, מאן דאדכר שבת צריך לקדשא ליה.

מי שזוכר את המלך צריך לברכו, מי שזוכר את השבת צריך לקדשה.

כסברה, שהקידוש הוא לציון ולמעמד לכבוד שבת. ואילו לשבת עצמה יש מעמד עצמי.

וכן מבואר שם בזוה"ק: שלוש דרגות הן, וכולן נקראו שבת: שבת עליאה - שבת העליון, שבת של היום, ושבת של ליל שבת. וכל אחד, כשהוא שולט, הריהו מזמין את חבריו לשבות עימו ובהנהגתו. יש כוח פנימי לזמנים המיוחדים בשבת לגלות את עוצם קדושתה, והקידוש בא רק לציין ולהזכיר את גודל השעה והמעמד.

ואילו בזוהר הק', רעיא מהימנא, פר' אמור צב:

כל פקודי אורייתא אינון בתרין גוונין דאינון חד: זכור ושמור. זכור לדכורא, ושמור לנוקבא. ושמרתם דא שמור, ועשיתם דא זכור, דכלא רזא חדא. זכירה דא איהי עשייה דהא מאן דאדכר מלה לתתא אתקין עבידו מתמן לההוא רזא דלעילא, וכל מאן דעביד מלה לתתא ואתעביד ההוא רזא דלעילא.

הזכירה היא עשייה, כי המזכיר למטה מתקן בכך שנעשה אותו הסוד למעלה.

כסברה, שהקידוש למטה פועל תיקונין למעלה, ומכוח זה נמשך שפע מלמעלה למטה.

וכתב הרמח"ל, דעת תבונות ס' קנ"ח:

 כמה כבוד גדול חלק הבורא ב"ה אל הצדיקים, שחשבם לשותפים אליו, עמי אתה - עימי אתה. הניחו להם חלק בתיקונו של עולם ובשכלול הבריאה. תיקון הבריאה, כביכול, מחולק בין הקב"ה והצדיקים, ואינו נשלם אלא בשניהם.

זאת כנדרש מהפס', ישעיהו נא, טז:

 וָאָשִׂים דְּבָרַי בְּפִיךָ וּבְצֵל יָדִי כִּסִּיתִיךָ לִנְטֹעַ שָׁמַיִם וְלִיסֹד אָרֶץ, וְלֵאמֹר לְצִיּוֹן עַמִּי אָתָּה:

 

האדם, הצדיק, ועמך כולם צדיקים, עמי אתה, גם הם נוטעים שמים ויוסדים ארץ ע"י קיום המצוות ומעשים טובים, מקדשים את המציאות ומרוממים אותה, ומביאים אליה את אור השפע האלוקי, בקדשם על היין והחלות.

'טהורים יירשוה ויקדשוה במאמר כל אשר עשה,

יום קדוש הוא מבואו ועד צאתו,

כל זרע יעקב יכבדוהו'.

(זמירות שבת)

 

 

מהמתרחש במרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא

  • חנוך לנער על פי דרכו

    חנוך לנער על פי דרכו

    מה השיקולים שצריך לקחת בחשבון כשבוחרים ישיבה או אולפנה? עד כמה ההורים צריכים להתערב? הרב דולי בסוק על אמונה ביכולת המתבגר לקראת הרישום למוסדות חינוך.
    המשך לקריאה
  • זוכרים ולומדים

    זוכרים ולומדים

    תלמידי כיתה ז' בישיבת בני עקיבא חץ קיימו אזכרה ושיעור לזכרו של הרב רזיאל שבח הי"ד.
    המשך לקריאה
  • אלוף המורים

    אלוף המורים

    המורה ידידיה צונץ מישיבת בני עקיבא "נתיבות חיים" בפסגת זאב, זכה בתואר מורה מצטיין ארצי בתחום החנ"ג .
    המשך לקריאה