שמותיו של הקב"ה כמשפיעות על מבנה העולם / הרב יהודה פליקס

עניין שמותיו של הקב"ה בפרשת בראשית מעורר תמיהה רבה מחד ומאידך העקביות בשינוי השמות והקשר הופעתם מוכיח שלא דבר ריק לפנינו. רבו הפירושים הן של קדמונים והן של אחרונים לעובדה שהפרשה הראשונה [מ- א: א] מדברת על בריאת העולם על ידי אלוקים:  'בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ', ואילו הפרשה השנייה [מ- ב:ד] מתארת את הבריאה בשתי השמות: ה' אלוקים: ''ביום עשות ה' אלוקים ארץ ושמים'. ישנם הבדלים רבים נוספים אבל לא נדון כאן בהם וכאמור ישנו דיון רב בהבדלים בין שתי הפרשות. באשר לשינוי בהופעת הבורא כבר עמד על כך רש"י בעקבות חז"ל ואמר שמתחילה נתכוון הקב"ה לברוא את העולם במידת הדין לבדה וראה שאין העולם יכול להתקיים כך ולכן בפועל הקדים הקב"ה מידת הרחמים למידת הדין, במילים אחרות הקדים לפנים משורת הדין למידת הדין[1].

האמת היא שעצם היות ספר בראשית קודם לספר שמות שבו ניתנת התורה שהיא הדין שהיא עיקר דבר ה' המגיע אל האדם, מהווה הקדמת לפנים משורת הדין לדין. כידוע ספר בראשית נקרא ספר הישר שבו מצויים מעשי האבות הנקראים ישרים[עיין נצי"ב בפתח דבר], וכך ניתן לפרש את דברי חכמים בתנחומא: דרך ארץ קדמה לתורה - שהכוונה למדת ה'ישר' שהיא לפנים משורת הדין לתורה שהיא הדין. ובאמת כפי שהנהגת הקב"ה היא הקדמת רחמים לדין כך גם עלינו לנהוג  בהקדמת לפנים משורת הדין.

לעצם ענייננו הופעת שמות הבורא בפרשת בראשית היא מאתגרת משום שאין זו פעם אחת ששם אלוקים מופיע בפרשה הראשונה ושם ה' אלוקים בפרשה השנייה. ההופעה הזו היא טוטלית, בכל הפרשה הראשונה מופיע רק השם אלוקים והוא מופיע שלושים וחמש פעמים. לעומת זאת בפרשה השנייה מופיע רק הצירוף של ה' אלוקים והוא מופיע  עשרים פעמים עד לגירוש מגן עדן. יש לציין שבתוך הפרשה השנייה הספור של פתוי הנחש שונה בהתייחסות אל הבורא - שם אין את הקדמת ה' לשם אלוקים אלא רק מידת הדין משתתפת, ואילו כאשר הקב"ה בא לתת את העונש חוזר שיתוף מידת הרחמים למידת הדין.

אבל בשינוי זה לא תם העניין. הפרשה השלישית שהיא כבר מחוץ לגן עדן כלומר זו העוסקת בעולם הזה שלנו בעולם שלאחר החטא - [ד :א עד ה  :א] - מופיע רק שם ה' - רק מידת הרחמים. כנראה שעולמנו שלנו זקוק וודאי בתחילת הדרך שהיא מאות בשנים רק להופעתו של שם ה' המפורש שהוא שם הרחמים, משום שאם היה מצוי גם הדין למרות שמצורפת אליו מידת הרחמים - לא היה קיום לעולם וסוג של מבול היה מגיע הרבה קודם לכן. שם זה - ה' מופיע בפרשה זו עשר פעמים וסיומה: 'אז הוחל לקרוא בשם ה' ' וזה היה עם לידתו של אנוש. גם כאן יש לציין שבפרשה זו פעם אחת מופיע שם אלוקים - הדין בבלעדיותו וזה עם הולדת שת כממלא החסרון של הבן שנרצח, לומר לנו שמידת הדין היא זו שגרמה להופעת המשך לעניין האלוקי בדמותו של שת.

הפרשה הרביעית [מפרק ה  :א עד ה :לא] מהווה סכום ופתיחה לתולדות האנושות מהבריאה ועד הופעת נח. היא מתחילה מהמחשבה הראשונה של הבורא ליצור עולם מאותה מחשבה שניתן לברוא עולם במידת הדין ועד ההכרח להביא לעולם את מחליפו של הבל שהוא ממשיכו של אדם בעניין האלוקי ולכן השם המופיע הוא אלוקים בלבד. וזה נמצא בפסוק הראשון. לאחר מכן בכל השתלשלות הדורות אין שום הופעה אלוקית כביכול מלבד בהופעתו  של חנוך שאכן מידת האלוקים לקחתו כלשון הפסוק עצמו: 'כי לקח אותו אלוקים' וחנוך זה מצידו הוא היה מתהלך את האלוקים, ויש לפנינו מידה כנגד מידה.

סיום פרשת בראשית עוסק בהופעת נח ובאותו זמן כאמור לעיל למרות שהנהגת הבורא היתה בשם ה' כי אחרת לא היה קיום לעולם, ובכל זאת גם בלעדיות הרחמים לא הועילה: 'וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ ...וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ' והנחמה היחידה היא:'ונח מצא חן בעיני ה''.  ואולי גם מציאת חן זו היא בגלל הופעת הבורא בשם ה' ולא בשם אלוקים וגם לא בצירוף של ה' אלוקים.

[1] למעשה התורה שבעל פה מדגישה בבריאה היבטים שונים של לכתחילה ובדיעבד: האדם כגוף אחד בעל שני פרצופים ובפועל שני פרצופים נפרדים, עץ שטעם העץ כטעם הפרי ולמעשה רק פרי שיש בו טעם הפרי, שמש וירח שהם שווים ולמעשה ירח שמקבל את אורו מהשמש, היתר לאכול מעץ החיים [נצחיות] ולמעשה וכאן בגלל אכילת פרי עץ הדעת- ביטול הנצחיות של האדם בעולם הזה, רצון לתת רק את חמשת חומשי התורה ויהושע ולמעשה קבלה של כב הספרים. העולה מכך שעולמנו עולם האנושיות הוא עולם של בדיעבד וזהי מהות העולם הזה ועלינו לדעת לחיות בעולם הזה שלנו וצוויי התורה ניתנו לעולם הזה.