שמן זית זך – משמעותו לדורות לפרשת תצווה - הרב שרגא פרוכטר ראש ישיבת בני עקיבא גבעת שמואל

פרשת תצווה בעצם היא המשך פרשת תרומה , ושתיהם מדברות על ציווי ה' להביא חומרי גלם למקדש לצורך בנייתו. הפרשה פותחת בעניין הציווי של משה להביא שמן זית זך , והשאלה המתבקשת כפי שדיברתי ע"כ השבוע בישיבה, מה עניין זה אומר לנו כיום?? הרי היום אין לנו משכן או מקדש ויש 5 פרשות שמדברות בנושא המשכן, ולא ייתכן שהתורה תכתוב 5 פרשות שלא יאמרו לנו כלום כיום, שאין משכן.

הסברתי השבוע באחת השיחות שתורתנו היא תורת חיים ומכל פסוק צריך ללמוד מה זה אומר לנו היום.

ברצוני להביא  את עניין השמן ולנסות להבין מה עניין זה אומר לנו היום.

בפרשת תצווה, בפרק כ"ז פס' כ', מצווה הקב"ה את משה:

וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד".

הרב זווין, בספרו 'לתורה ולמועדים', עומד על מהותה של מצווה זו.

בתחילת דבריו, מביא הרב זווין את דברי רש"י, בדבר הצורך לכתוש היטב דווקא את השמן למנורה, בניגוד לשמן המנחות – שם אין צורך בכתישה מיוחדת.

המנורה והמנחות שהיו במשכן ואח"כ במקדש, שימשו כסמלים לתורה ולמזון.

המנורה סימלה את היחס לחכמה, בבחינת "חכמת אדם תאיר פניו". אדם המבין איזה דבר חכמה, מיד פניו מאירות מרוב אושר - אושר רוחני.

לעומת זאת, המנחות שהיו סולת ולחם, הן דוגמת המזון של האדם.

המנורה והמנחות השפיעו קדושה על כל עם ישראל.

המנורה השפיעה באופן שהחכמה תהיה דווקא חכמת התורה ואילו המנחות השפיעו באופן שהמזון שאוכלים בני ישראל הינו טהור ונקי מכל שמץ של פסול, גניבה ושקר וכיוצא בזה.

התורה והמזון הינם דברים קשים להשגה, ובכדי להשיגם יש לעמול עמל רב. חז"ל אומרים: " יגעת ומצאת תאמין" (בבלי, מס' מגילה דף ו' ע"ב). כדי להשיג תורה ולהבינה ,יש לעמול וללמוד אותה זמן רב, בעיון ובהעמקה.

אמנם, דברים אלה נכונים אף ביחס להשגת המזון – " בזיעת אפיך תאכל לחם". (בראשית, פרק ג' פס' י"ט). פרנסת האדם קשה היא וכדי לדאוג למזון לו ולבני משפחתו – חייב האדם לעמול ולעבוד קשה.

אך, קיים הבדל אחד מהותי בין השגת המזון להשגת התורה. על התורה צריך לעבוד במסירות נפש גדולה, ללא גבולות, בכל לבבו ובכל נפשו, בכל עצמותו ומהותו של האדם, בבחינת: " זאת התורה אדם כי ימות

באוהל..." (במדבר, פרק י"ט פס' י"ד) וכפי שדרשו חז"ל על פסוק זה בתלמוד הבבלי, במס' ברכות דף ס"ג ע"ב: " דבר אחר - הסכת ושמע ישראל - כתתו עצמכם על דברי תורה, כדאמר ריש לקיש, דאמר ריש לקיש: מנין שאין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה? שנאמר: זאת התורה אדם כי ימות באהל". 

אמנם, כדי להשיג מזון, יש לעבוד לפי ההכרח, אך לא בכל רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו, לא בפנימיותו ולא בכל עצמותו. אין להפוך את הפרנסה לפולחן.

בדיוק בנקודה זו, טמון ההבדל בין השמן שבמנורה לבין השמן במנחות.

השמן שבמנורה, שבא לבטא את חכמת התורה, צריך להיות כתוש ביותר, מכיוון שכך צריך להיות היחס ללימוד תורה – בכתישה ובעמל רב ואילו השמן במנחות - לא צריך להיות כתוש כל כך. אין להפוך את הדאגה לפרנסה לפולחן. יש לעשות זאת באופן מוגבל, כל אדם לפי צרכיו ההכרחיים.

ייתכן שזוהי כוונת רש"י, שהזכרנו לעיל: "כתית למנורה ולא כתית למנחות".

הבדל מהותי זה בין לימוד התורה – השמן במנורה, לבין עול הפרנסה – השמן במנחות, חייב להיות נר לרגלינו, כדי שנדע תמיד, מהו היחס הנכון בין השניים וכדי שנוכל לחיות את חיינו בצורה מושכלת ונבונה, כאשר נקדיש את רוב זמננו בעיסוק בלימוד התורה וחכמתה ואילו נושא הפרנסה ישמש כאמצעי להשגת המטרה של לימוד התורה ועבודת ה' בכלל.