תלמידים מספרים על רבם - סיפורי רפי קפלן

הרב נרי'ה נהג לבוא לשבת אתנו בארוחת הבוקר,  פותח את העתון,  קורא,  "מדסקס" אתנו כדי שנהיה בענינים.  רצה גם שנדע מה לקרוא ואיך לקרוא.  זה היה חלק מהחינוך ממש.

מעשה ופרצו שני חבר'ה למטבח ולקחו מצרכי מזון.

הרב נריה הזמין אותם הביתה,  דיבר מתוך דאגה:  "מה קרה? אין מספיק אוכל?? אתם רעבים - הבעיה בישיבה,  צריך לטפל במטבח".

לא מתוך כעס נאמרו הדברים,  אלא בדאגה כנה.

שנה אחת יצאה לשוק הסויה.  מוסדות חינוך קפצו על המציאה:

מזון מזין וזול - שתי מעלות טובות.

בישיבה הרבו לתת סויה (וטעמו אז לא היה כטעמו היום).  החבר'ה מאוד לא אהבו - בלשון המעטה - את המוצר.  לקראת פורים החליטו לקחת את הנושא לטיפול.  חדר האוכל הוכתר בתואר "היכל הסויה" וכל הפרסומות היו התקפה מרוכזת על הסויה.

הרב נרי'ה ניגש לשולחן של החבורה ,המארגנת:

- זה באמת לא טעים לכם?

- כן, באמת!

אז למה אין המנון? אם יוצאים למאבק,  צריך המנון...

תוך רגעים ספורים נעמד,  והחל לשיר את ההמנון:

                               הויה הויה

                               היכל הסויה                                                                

                               כי כולנו רעבים

                               הבה נשבות

                               ונאכל פחות

                               עד שהמחדל

                               יחדל!

כשבאנו לבית הרב,  נהגה הרבנית להציע טעימה:  תאכל,  תאכל.  משראתה שאין אני נענה,  קלפה את הקלמנטינה ונתנה בידי.

כיו"ב כוס התה:  תשתה - ומניחה אותה ביד.

 בהקשר זה:

כל בוקר צריך אחד מן התלמידים לקום ולאמר דבר תורה,  על החלק הראשון של הפרשיה של אותו יום.

קם בחור לדבר על ענין שמיני עצרת והביא את המדרש הידוע:  משל למלך... קשה עלי פרידתכם.

שאל הבחור:  מה מקום לשאלה "אחר שבעה ימים - קשה עלי פרידתכם?"

ואחרי היום השמיני לא יהיה קשה?                                                                                

וענה (הסביר ע"פ שיטת המהר"ל), על ההבדל בין 7 ל8-. בתום דבריו ביקש הרב נרי'ה להוסיף.  ליטף את הנער ואמר:  לא כל כך מסובך לנו...  נדמה בנפשנו שמישהו בא לביתנו,  אוכל,  שותה,  קם והולך.  אם נאמר:  "טוב,  להתראות" , יחשוב שציפינו לכך , ואולי כל הביקור היה למעמסה.  אבל כשאנו אומרים : "אולי עוד כוס קפה, תשאר קצת" . כל הביקור יוצא בטעם שונה לחלוטין , וכשהאורח מרגיש ששמחו בנוכחותו.

וזו משמעות האמירה "קשה עלי פרידתכם",  שמאירה באור של שמחה , אהבה ורצון את כל ימי החג.

כך ידע הרב נרי'ה לתת תמיד את התחושה שאנו רצויים.

*

הרב נרי'ה הקפיד מאוד שלא לזרוק לחם.  הוא המליץ לקחת מן הסלסלה רק את הפרוסה הנאכלת,  כדי שלא להשחית את האחרות.  פעם ראה ב"כלבויניק" פרוסה שלמה שנשפך עליה נוזל,  כשהיתה על השולחן ונפסלה לאכילה.  נעמד על כיסא והחל בתיאור:  "היה היה איכר , חקלאי,  שרצה לגדל תבואה.  חרש , סיקל , הכין את כל הדרוש וזרע בדמעה,  התפלל לגשם,  עקב אחר ניצני התבואה שבקעו מן הקרקע,  שמח בשמחת הצמיחה,  עקב אחר התבואה שלא תפגע ממחלות... הגיע סוף סוף הקציר...

סוף סוף יצא הלחם החם מן התנור.  הובא למכולת , ומשם נלקח טרי וריחני לחדר האוכל של הישיבה.  לפני, רדתכם מן התפילה שמו אתו בסלסלות פרוסות פרוסות והנה נלקחת פרוסה לשולחן,  נשפך עליה מעט "גיל" - והופ - לכולבויניק!

לא חבל? לא חבל?!

מאז לא העיזו החברה להוציא לחם מסלסלה שלא לצורך.

*

היתה תקופה של גניבות

למישהו נעלמו משקפי שמש,  התלונן לפני הרב נרי'ה. "תחפש היטב". לא היה מוכן לקבל שמישהו גנב לשני.

   שוב נעלם משהו,  והוא עדיין מסרב להאמין:  "אולי מבחוץ"? בפעם השלישית,  לא יכול יותר.

"כולם לעלות לבית המדרש"! - ציווה.

ניסה לדבר , ולא הצליח,  התחיל לבכות.  הרגשתי את הכאב העצום ובכיתי גם אני. כשהרמתי את הראש,  ראיתי שהוא יצא.  לא היה מסוגל לדבר.  ישבנו שם דמומים דקות ארוכות , ואח"כ יצאנו לאט.

מאז פסקו הגניבות.