פרשת נוח - מתי עלינו ללמוד מנוח ולהיכנס לתיבה? / יונה גודמן מנהל חינוכי מרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא

נוכח פני מבול, כזה המטביע בסערו את כל הנקלע לדרכו – אין מנוס אלא להתבצר בתיבה. על האדם לדעת מתי הוא ובני משפחתו צריכים לנוס ולהסתגר, פן יאונה להם רע.

כך לומדים אנו מנח. בשל אהבת ה' אותו ואת מעשיו הטובים, הוא מתריע בפניו על הסכנה הקרבה, ומצווה עליו להינצל: "וַיֹּאמֶר ה' לְנֹחַ בֹּא אַתָּה וְכָל בֵּיתְךָ אֶל הַתֵּבָה כִּי אֹתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי בַּדּוֹר הַזֶּה (ז, א). נוח קשוב לאזהרה האלוקית, וממלט את משפחתו מבעוד מועד: "וַיָּבֹא נֹחַ וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי בָנָיו אִתּוֹ אֶל הַתֵּבָה מִפְּנֵי מֵי הַמַּבּוּל (שם, ז).

ברם, כשם שצריך לדעת מתי להימלט ולהתכנס, כך צריך לדעת מתי חלפה הסכנה וניתן לשוב ולצאת אל העולם: "וַיְדַבֵּר אֱלֹקים אֶל נֹחַ לֵאמֹר: צֵא מִן הַתֵּבָה אַתָּה וְאִשְׁתְּךָ וּבָנֶיךָ וּנְשֵׁי בָנֶיךָ אִתָּךְ (ח, טו-טז).

בקריאה ראשונה, פרק זה מלמדנו על הנהגתו של הקב"ה את העולם, על היותו מעניש רשעים ומציל צדיקים, למען נזכה לעולם טוב יותר. אך קיימת פרשנות נוספת, פנימית יותר, הפותחת בפנינו משמעויות אחרות לגמרי. הראי"ה קוק, בספרו 'מוסר אביך', מציע להבין שסערות אינן רק מופעים של מזג האוויר, אלא גם של מזג האדם. לעתים צריך האדם להתכנס לתוך עצמו ולבנות את עצמיותו, פן ייסחף בשוק הדעות והזרמים הפוקדים את החברה הכללית. לעתים הוא דווקא יציב באמונותיו, וראוי לו לצאת מהתיבה ולתרום את חלקו בעולם הרחב. מכאן כי עצם התכנסותו של אדם או ציבור איננו בהכרח פסול או מבטא פחד מיותר. הדבר תלוי באדם ובמצבו. יש שלבים בחיים בהם עליו להתכנס ולבנות את זהותו שלו, כפרט וכאומה. אך באותה מידה, לא כל היוצא מהתיבה לעולם הגדול מבטא בצעדו זה תלישות והעדר שרשים. לעתים, דווקא בזכות שורשיו העמוקים, ביכולתו לפרוס ענפים ולצמוח למקומות חדשים.

נותרו רק כמה שאלות קטנות: באיזה שלב אני נמצא? באיזה שלב עומדים ילדיי? האם לא הגיע העת לצאת? ואולי להתכנס? ובאיזה שלב נמצא הציבור שאני חלק ממנו, ביחסיו עם שאר חלקי האומה? ואיך בוחרים נכונה, בהעדר קול אלוקי מכוון ומדריך?