מעבר לאיזור תוכן ראשי מעבר לתפריט ראשי מעבר לדף הבית מעבר לצור קשר

"...אילו הכניסנו לארץ ישראל... דיינו". הרב מאיר שפירא זצ"ל – ראש ישיבת חכמי לובלין ויחסו לארץ ישראל - פסח תשס"ז/ הרב משה צבי וקסלר, ראש ישיבת בני עקיבא בני ברק

”...אילו הכניסנו לארץ ישראל... דיינו”. הרב מאיר שפירא זצ”ל – ראש ישיבת חכמי לובלין ויחסו לארץ ישראל - פסח תשס”ז/ הרב משה צבי וקסלר, ראש ישיבת בני עקיבא בני ברק

"...אילו הכניסנו לארץ ישראל... דיינו". הרב מאיר שפירא זצ"ל – ראש ישיבת חכמי לובלין ויחסו לארץ ישראל - פסח תשס"ז/ הרב משה צבי וקסלר, ראש ישיבת בני עקיבא בני ברק

חווית שבת מיוחדת הייתה למשלחת הישיבה ששבה בימים אלו מפולין. המשלחת מנתה 108 איש בתוכם 90 תלמידי כתות י"א מחזור ל"ג, ששה הורים ועוד אנשי צוות. המשלחת התפללה בשבת מברכין, שבת החודש, בישיבת "חכמי לובלין", אותה יסד מן המסד ועד הטפחות רבי מאיר שפירא זצ"ל, אשר זכה לכהן כראש הישיבה רק ארבע שנים משום שנקרא לישיבה של מעלה בדמי ימיו, והוא בן ארבעים ושבע שנה.
רבות נאמר ונכתב על דמות מיוחדת זו של גדול בישראל, אשר יזם את לימוד הדף היומי והקים מרכז תורה בו למדו המעולים שבבחורי אירופה של שנות השלושים. כמו כן היה פעיל צבור ונשיא אגודת ישראל בפולין ועוד ועוד...
דרכו, השקפתו ומשנתו לעניין ארץ ישראל לא זכו לפרסום רב. להלן חלק מהדברים שאמרתי לפני המשלחת בלובלין בסעודת השבת:
"רבי מאיר שפירא אמנם ישב בלובלין, אבל היה מחובר בכל נימי נפשו לארץ ישראל. הבשורה המרה על הטבח שנעשה בחברון בתרפ"ט הגיעה ללובלין. באותה עת סיימו ללמוד את מסכת זבחים. רבי מאיר זצ"ל ביכה את הנרצחים ודיבר על הזבחים הממשיים אותם מקריב עם ישראל על מזבח אומות העולם. תוך כדי בכי אמר שהוא מקווה שעתה עם ישראל יגיע למסכת מנחות תרתי משמע.
כשהנאצים עלו לשלטון בשנת תרצ"ג (1933) גברו הפרעות וההתנכלויות ליהודים. הגר"מ שפירא זצ"ל התייחס למצב ואמר על פי המשנה במסכת סוטה [פ"ט משנה ב]: כאשר נמצא חלל באדמה הזקנים צריכים להביא עגלה ערופה, אבל אם החלל צף על פני המים אין הזקנים נדרשים להביא עגלה ערופה, כי התורה מדגישה 'כי ימצא חלל באדמה'.
וכך אמר רבי מאיר שפירא: "אדם שיש לו מדינה אפילו ימצא על אדמת מדינה זרה ויארע לו משהו, ידאגו נציגי מדינתו לשלומו, אבל רע ומר הוא גורלו של אדם שצף על פני המים, שאין לו מולדת משלו. כזה הוא גורל עם שאין לו מדינה משלו..." [ניצוצי אור המאיר עמ' רז].
הדברים הם מדהימים במיוחד כשיוצאים מפיו של אחד מגדולי הדור שהיה נציג "אגודת ישראל" בסיים [הפרלמנט] הפולני.
באחד האירועים שהתקיימו בישיבת חכמי לובלין פתח הרב ודרש ארוכות בסגולותיה של ארץ ישראל. הרב התלהב בדיבורו והתחמם באהבתה עד שהפטיר: "התורה מתארת את מעלתה שהיא "ארץ זבת חלב ודבש" ולמה שיבחה אותה דווקא ביתרון זה ולא באחר, הלא "ארץ חפץ" נקראה ו"ארץ אשר לא תחסר כל בה", אלא כלל בידינו, שכל המחובר לטמא טמא ומכל שכן הטמא עצמו. ואולם חלב הוא נוזל שאמנם מקורו מדם המאוס - "דם נעכר ונעשה חלב", ובכל זאת הדם המאוס שנפשו של אדם בוחלת בו הופך לנוזל מתוק, מרענן וזך כבדולח. כך גם הדבש. לפי דברי הפוסקים, אפילו נפלה נבלה המשוקצת לתוך דבש, בכוח הדבש ובסגולתו להוציאה מכלל נבלה ולהפכה לדבש טהור בתמציתו ובטעמו. רק שני דברים אלה סגולה מיוחדת זו נודעת להם, להפוך את הטמא והמאוס לטהור ודבר-חפץ. לכן נשתבחה א"י בהם, שסגולתה גם כן להפוך את הטמא לטהור, את החוטא לצדיק"... "חיי נשמות אויר ארצך"... [שם עמ' רטו]
כשבאו אברכים להיפרד מהרב לפני נסיעתם לארץ ישראל, מיד פתח ודרש להם מתוך דבריו של "האור החיים" הקדוש בפרשת "והיה כי תבוא אל הארץ". רבי חיים בן עטר אומר על פי הגמרא שאין והיה אלא לשון של שמחה, אין שמחה יותר גדולה מאשר לבוא לארץ ישראל. הרב  מאיר  שפירא  הביא את  שאלת  הזוהר  מספר במדבר
שם שואל הזוהר: הרי כתוב "עבדו את ד' בשמחה" ומצד שני כתוב "עבדו את ד' ביראה", היתכן?! או אהבה או יראה, הרי הם שני דברים סותרים?!
מתרץ הזוהר: "בעידן דבני ישראל בגו עממיא ביראה, בעידן דשריין בארעא קדישא בשמחה" (=בזמן שבני ישראל נמצאים בין העמים אז ביראה ובזמן ששרויים בארץ הקדושה בשמחה) .
לא נחה דעתו של הרב שפירא והמשיך לבאר להם את גודל המעלה ואת גודל דרגת עבודת ד' מתוך שמחה השייכת רק בארץ ישראל, והביא להם ראיה מיעקב אבינו שבצאתו מן הארץ לא ניסך ביין אלא רק בשמן בלבד למרות שעל יין נאמר 'ישמח לבב אנוש', ואלו בשובו לארץ ישראל ניסך גם ביין. בצאתו מן הארץ שקעה חמה שלא בעונתה, ואלו כששב לארץ ישראל זרחה לו השמש.
סיכם הרב את דבריו: "אין שמחה כשמחת הביאה לארץ ישראל "[שם עמוד רנ"ח]
הוא עודד צעירים חרדים לעלות לארץ ישראל ואף תמך בארגון של צעירים אלו, וכשנשאל איזה שם יקראו לתנועה הציע שיקראו לה תנועת "זריזים" מלשון זריזים מקדימים למצוות.
אהבתו לארץ ישראל נבעה כמובן מתוך קדושתה ומתוך מעלתה, על כן היא מופיעה ברשימת המעלות בליל הסדר במקום הגבוה ביותר - לפני בית הבחירה. וכדברי המהר"ל: "...ויותר מזה שהכניסם לארץ ישראל, כי הארץ הזאת היא לחלקו של השם יתברך, וכמו שאמרו ז"ל כל הדר בחוץ לארץ דומה כמי שאין לו אלוק וזהו הדבוק יותר".
כשנשאל מדוע הוא לא נוסע לארץ ישראל, היה אומר: "יש לי כוח לנסוע לארץ ישראל אבל מהיכן נוטלים את הכוח לצאת את ארץ ישראל".
זכה הוא שתלמידיו העלו את עצמותיו לקבורה לארץ ישראל בחודש אלול שנת תשי"ח. לפחות לאחר פטירתו זכה להיטמן ברגבי אדמת ארץ ישראל אותה כה אהב .
אשרינו שאנו זכינו לחזור לארצנו הקדושה כבנים השבים למולדתם.
יהי רצון שנהיה תמיד בשמחה רק מעצם העובדה שהקב"ה זיכה אותנו לחיות בארצנו הקדושה מתוך חירות אמיתית ומתוך עצמאות מדינית.
מצפים אנו בכליון עיניים לבניית בית הבחירה שהיא המעלה העליונה ברשימת חמש עשרה המעלות. אכי"ר.
חג שמח וכשר לכל בית הישיבה ולכל עם ישראל השוכן בציון ובגלויות השונות ברחבי העולם. נתפלל שיזכו הם כמונו לשוב לציון ברינה

מהמתרחש במרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא

  • חנוך לנער על פי דרכו

    חנוך לנער על פי דרכו

    מה השיקולים שצריך לקחת בחשבון כשבוחרים ישיבה או אולפנה? עד כמה ההורים צריכים להתערב? הרב דולי בסוק על אמונה ביכולת המתבגר לקראת הרישום למוסדות חינוך.
    המשך לקריאה
  • מנהלת יעוץ והכוונה

    מנהלת יעוץ והכוונה

    באיזו אולפנה או ישיבה תיכונית כדאי לילדכם ללמוד? חמישה טיפים של רותם לבחירת המקום לילדכם.
    המשך לקריאה
  • מובילים ציונות דתית בגליל

    מובילים ציונות דתית בגליל

    מובילים ציונות דתית בגליל לאחר חצי שנה של מפגשים שבועיים בנושא ציונות דתית, יצאו השבוע כמעל 140 בנות ואנשי צוות מ-7 אולפנות של רשת בני עקיבא ליומיים מסע ציוני דתי בגליל. המסע נפתח בטיול קצר לפתיחת הלב ממצודת ביריה לבית הכנסת העתיק בנבוריה. לאחר הטיול ומעגלי שיח להיכרות, הגיעו הבנות לצפת העתיקה שם השתתפו בסדנאות להקשבה ולימוד. את הביקור סיימנו בשירה וריקודים במעין החתום. בהמשך סיירו הבנות בשבילי פקיעין העתיקה ממערת רשב״י לבית מרגלית זינתי שומרת הגחלת שריגשה ולימדה אותן מהי ׳לנו מורשה׳. היום השני נפתח במפגש עם הגרעין התורני בקרית שמונה שם העמיקו בנושא שליחות אישית וחיבור לעם ישראל את המסע חתמו הבנות במפגש עם השומר החדש במטולה שם זכו ללמוד ולהרגיש בידיים את אהבת ועבודת האדמה, כדוגמא להגשמה ציונית דתית. בכל אחד מהמקומות נפגשו ההבנות עם אנשים וסיפורים, שחשפו אותן לעוד נדבך ב׳סיפור׳ המופלא של הציונות הדתית ושל חזרת עם ישראל לארצו ומילוי ייעודו.
    המשך לקריאה