שיחה ביום הזיכרון ה- 60 לפטירתו של הרב קוק זצ"ל / הרב משה צבי נריה זצ"ל

אנו עומדים כעת 60 שנה לאחר פטירת הרב קוק זצ"ל. שישים שנה הם תקופה די ארוכה והרבה דברים התרחשו במשך השנים הללו. ובמיוחד, לצערנו הרב, השואה האיומה של הרס יהדות אירופה, יהדות בכלל לומדי תורה ואוהביה בפרט. השואה הגדולה והאיומה הזאת שינתה הרבה את כיוון ה"ציבור שלנו" ככלל, ומסגרות ישיבותינו אשר קמו באותה תקופה בפרט.

בארץ ישראל היינו צריכים לקבל את כל מהגרי אירופה אשר הגיעו לארץ, הם הגיעו עם תשתית חזקה ואיתנה, הם הביאו איתם נכסי רוח מבית אבא ואמא, מה"רביים" החסידיים ומחצרות האדמו"רים. במקביל לגל העליות היינו צריכים לבנות בארץ עולם חדש, ועלינו להבין, שהעולם החדש הזה שיש לנו היום לא היה קיים לפני שישים שנה.
היה עולם של ה"ישוב הישן" במאה שערים, הוא הסתגר והתרכז בתוך עצמו וכשאנו דיברנו על כלל ישראל ועל הרחבת הישובים בארץ זה לא הטריד את מאה שערים. אנו לעומת זאת, חשבנו על המהגרים, למצוא להם מקומות לדור ועל מקומות ליישב כמו חיפה ואילת.
כאשר אני מסתכל על מצבנו כיום, אני יכול לומר ברוך השם. אנו יכולים להיות אופטימיים שהרי יש לנו
ישיבות הסדר ותיכוניות, אולפנות ומכינות קדם צבאיות. יש גם לימוד אקדמאי - אונ' בר-אילן, אורות ומכון לב, הכל ביחד מצטרף לציבור גדול שאם מסתכלים על הבניין הזה מפרספקטיבה של שישים שנה, השגנו, ברוך ה', למעלה מכל המשוער. כאשר ניגשים לפרט - יש בעיה. הפרט בזמננו עומד במבחנים קשים אשר לא היו כמותם. חודש אלול הוא החודש המהווה לפרט מקלט כמו שנאמר: "ואשר לא צדה והאלוקים אינה לידו שמתי לך מקום אשר ינוס שמה" (שמות כ"א, יג).
ראשי תיבות אלול מוזכרים בפסוק זה ואכן חודש אלול מהווה מקום, מקלט ומסגרת בו כל פרט יכול להתבצר ולהסתגר ולעשות לעצמו את החשבון נפש וזהו היסוד של חודש אלול.
הרב זצ"ל כתב: "יש חסרון בתכונתה של התשובה הנמוכה שהיא מחלשת את רצונו של האדם, ופוגמת בזה את אישיותו וחסרון זה מתמלא הוא, כאשר באה מחשבת התשובה לגמר בשולה, שהרי היא מתאחדת אז עם התשובה העליונה, שכל עיקר כונתה היא לא בהחלשת הרצון ובשבירת האופי האישי של האדם כי אם דוקא באמוץ רצונו והגברת הערך של אישיותו, ומתוך כך הזדונות מתהפכות לזכיות 'ובשוב רשע מרשעתו ועשה משפט וצדקה - עליהם הוא יחיה' " (אורות התשובה פ"ט, פיסקה ז). הרב מראה כאן תהליך אצל האדם שתחילתו דיכאון וחולשה מסוימת, אך המשכו היפך גמור, הגברת עול האישיות - אמוץ הרצון. הרב טוען שעצם העובדה שאדם יכול לקחת את עצמו בידים למרות שההתחלה כואבת, הוא יכול להיות גאה בעצמו שהיה לו כח רצון להתגבר על הבעיה. האדם הוא היצור היחידי המסוגל לשנות את הלך רוחו ואת דעתו, וכאשר האדם מצליח הוא הופך להיות אישיות עם כח רצון, עם כח החלטה ועם כושר ביצוע, בטחונו העצמי שב אליו ועוזר לו להתמודד עם שאר בעיותיו. 
הרב קורא לאתחלתא שמחלישה את כח הרצון של האדם "התשובה הנמוכה" וכאשר מצליחים להתמודד איתה מגיעים ל"תשובה העליונה".
בראיון שהיה לי לרדיו "קול ישראל" שאלו אותי שאלות על הרב זצ"ל[5]. התחלתי לספר מתי ראיתי את הרב בפעם הראשונה, הרושם שהוא עשה עלי היה חוויה מיוחדת מאוד. מספר ימים לפני כן הגעתי באוניה קטנה מרוסיה הסובייטית, ירדתי מהאונייה ביפו והייתי צריך להתעכב בגלל זריקות שנתנו לנו נגד מחלות שונות, לבסוף גמרנו ועליתי ירושלימה - שבת ראשונה בישיבה. במוצ"ש אחרי הבדלה נסעתי מקרית משה לבית הרב בכדי להודיע לו על בואי לישיבה, אך הייתי צריך לחכות משום שהרב העביר שיחה ארוכה בסעודה שלישית.
בסיום תפילת ערבית כולם נכנסו לחדרו של הרב לשמוע הבדלה. בכניסתי ראיתי מחזה מרשים מאוד. הרב עומד בבגדי שבת חגיגיים, על ראשו ה"שטריימל" המפורסם שכולכם מכירים מהתמונות וכוס הבדלה בידו. פני הרב היו מרשימים מאוד, עיניו הגדולות המורחבות, הרצינות והרוממות, האווירה היתה אווירה של קדושה וכולם עומדים מסביב לרב בחרדת קודש. עד היום אני זוכר את ראיית פני הרב שהרשימה אותי כל כך.
בישיבה, כשהרב היה נכנס לתפילת מנחה תמיד הרגשתי שהרב מגיע אלינו מאיזה עולם אחר, משום שהרצינות והקדושה תמיד ליוותה אותו. הרב תמיד היה שקוע בעולם הרוח ובד בבד יחסו לאנשים תמיד היה במלא הרצינות - זו הרגשה שקשה לי לתאר אותה, אבל לאורך 5 השנים שראיתי והכרתי את הרב תמיד היתה הרגשה טבעית של מרחק כה רב ממנו. הרב, למרות כל הלחץ והשאלות ששאלוהו, תמיד היה מקבל את האנשים בסבר פנים יפות, רבונו של עולם מאיפה הוא מקבל את הכח הזה? ועל כל פנים לומד?!
לאחר התפילה הוא היה הולך לחדרון הקטן שלו ומתיישב בשולחן, בחדרו היו כל הספרים - הגמ' הפתוחה,הש"ס "חורב" הקטן, הרמב"ם הפתוח והשו"ע הפתוח (הרב כתב אז את ספרו "הלכה ברורה"). אם אדם היה נכנס ושואל שאלה - הרב היה מקשיב ומייעץ, אנשים תמיד היו יוצאים ממנו מרוצים, והרב מתוך כח עצום,שוב היה ממשיך בלימודו. מעולם לא ראיתי את הרב בטל, ושוב אני שואל ומתפלא מאיפה היה לרב את הכח הפיזי והרוחני הזה?
דברים אלו, כאמור, היו משפיעים על התלמידים הלומדים בישיבה. שאלו פעם תלמיד בישיבה מה נותן לך יראת שמיים? תשובתו הייתה אישיותו של הרב, מי נותן לך מרץ ללמוד? תשובתו הייתה שקידתו והתמדתו של הרב. ראינו יום-יום את היראת שמיים של הרב ואת יחסו לבריות ואת שקידתו.
כאשר אני פותח את אורות התשובה, רואה אני את דמותו של הרב מסביר בשלות נפש, הרעיון וההסבר היו כובשים אותי, ועל כן, כל פעם בחודש אלול בלומדי את אורות התשובה רואה אני את דמות הרב, ועובר כל שנה את אותה חוויה נהדרת.